בממלכת טראמפ החדשה, הנאמנות משתלמת

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

ימים ספורים אחרי הבטחת ניצחונו של דונאלד טראמפ בבחירות 2024, החל הנשיא החדש-ישן בתהליך בניית הכוורת הפוליטית של הממשל הנכנס. התהליך, שהחל במינויים "בטוחים" של דמויות מוכרות ומנוסות יחסית במפלגה הרפובליקנית, המשיך בסדרת הכרזות מפתיעות שהעידו על טראמפ עצמו לא פחות משהעידו על הקו הרעיוני של הממשל הבא.

מה שהתחיל בתהיות לגבי אופן התגמול של תומכיו במשך הקמפיין, התפתח במהרה לשאלות מהותיות יותר. מעבר לספקות בדבר יכולתו של הנשיא להעביר את המינויים בסנאט הדמוקרטי, עולה תהייה מטרידה יותר: כיצד ימשול ביעילות כשמקורביו חסרי הניסיון, חלקם בעלי עמדות המנוגדות לחלוטין למשרתם המיועדת, יקיפו אותו?

המינויים הבעייתיים מעלים חששות כבדים בקרב בכירי המפלגה הרפובליקנית, שרואים כיצד מוסדות השלטון מאוישים באנשים שנאמנותם לטראמפ גוברת על כישוריהם המקצועיים. רשימת המינויים משמשת תזכורת נוספת לכך שכל ניסיון לרסן את טראמפ נידון להיכשל אל מול נטיותיו הבלתי צפויות ומערך השיקולים הייחודי שלו.

המינויים הבטוחים

בראשית סבב המינויים בחר טראמפ בסוזי ויילס למשרת ראש הסגל – האישה הראשונה שתכהן בתפקיד זה. אחריה הגיע גל מינויים של פוליטיקאים מוכרים: מרקו רוביו, הסנאטור מפלורידה ויריב לשעבר של טראמפ, מונה למזכיר המדינה. רוביו, שנשקל כמועמד לסגן הנשיא לפני בחירתו של ג'יי די ואנס, מביא עמו עמדה אנטי-איראנית, אנטי-סינית ופרו-ישראלית מובהקת, כולל תמיכה מלאה בעמדת ישראל לגבי טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה.

מייק וולץ, חבר בית הנבחרים מפלורידה ואיש הכומתות הירוקות לשעבר, מונה ליועץ לביטחון לאומי. וולץ, ששירת כיועץ לשרי ההגנה דונלד רמספלד ורוברט גייטס וכמנכ"ל חברת מטיס, מביא עמו תמיכה בישראל לצד ספקנות כלפי אוקראינה ותרומתה של אירופה למלחמה. אליס סטפניק, חברת בית הנבחרים מניו יורק שהובילה את השימועים בקונגרס נגד נשיאות אוניברסיטאות סביב המהומות האנטי-ישראליות בקמפוסים, מונתה לשגרירת ארצות הברית באו"ם – מינוי שצפוי להמשיך את הקו הפרו-ישראלי של ניקי היילי בממשל טראמפ הראשון.

לשורת המינויים הצטרפו גם מייק האקבי, מושל ארקנסו לשעבר ואביה של מושלת המדינה שרה האקבי סנדרס, שמונה לשגריר בישראל; טום הומאן, לשעבר מנהל רשות אכיפת המכס וההגירה (ICE), שמונה ל"צאר הגבול"; וסטיב וויטקוף, איש עסקים יהודי, שמונה לשליח המיוחד למזרח התיכון.

הפתעות ומינויי MAGA

לאחר סבב המינויים הראשוני, שעורר מורת רוח בקרב נאמני תנועת MAGA בשל בחירת "ניאו-שמרנים" מתונים יחסית, החל טראמפ לרצות את תנועתו בשורת מינויים מפתיעה. התנועה, המובלת על ידי בנו דונלד טראמפ ג'וניור וסגן הנשיא הנכנס ואנס, ונתמכת על ידי המיליארדרים אילון מאסק ופיטר תיל, זכתה לייצוג משמעותי.

בניגוד לציפיות הרווחות למינויו של חבר בית הנבחרים מייק רוג'רס, יו"ר הוועדה לענייני הכוחות המזוינים, בעל ניסיון של שני עשורים בתחום הביטחון, לתפקיד מזכיר ההגנה – בחר טראמפ בפיט הגסת, פרשן פוקס. הגסת, אמנם קצין מעוטר לשעבר, ידוע בעיקר כפרשן בתוכנית Fox & Friends האהובה על טראמפ.

מינויו מסמל שבירה של המסורת למנות אנשי ביטחון מנוסים לתפקיד. הוא מוכר בעיקר בזכות עמדותיו השוביניסטיות ("נשים לא צריכות לשרת בתפקידי לחימה") ותמיכתו הבלתי מסויגת בטראמפ. מינוי זה מדגיש את העדפתו של טראמפ לנאמנות אישית על פני ניסיון מקצועי, גם בתפקידים הרגישים ביותר במערכת הביטחון האמריקאית.

שר המשפטים המיועד של טראמפ הוא מאט גייטס, שנחשד בעבר בקיום יחסי מין עם קטינות ושימוש בסמים. הוא התפטר לאחרונה מהקונגרס, יומיים לפני חשיפת המסקנות של ועדת האתיקה שחקרה שורה של חשדות נגדו, שהיו צפויות לפגוע במועמדותו אנושות; טולסי גבארד, לשעבר מועמדת בפריימריז הדמוקרטי (ב-2020), בעלת עמדות פרו-רוסיות מובהקות שנפגשה עם בשאר אל-אסד במהלך מלחמת האזרחים בסוריה וקראה לשחרורם של אדוארד סנואדן וג'וליאן אסנג', מיועדת לתפקיד ראשת המודיעין הלאומי; ורוברט קנדי ג'וניור, חובב תיאוריות קונספירציות ידוע שהואשם בהפצת מידע כוזב ותעמולה מסוכנת בנושא חיסונים, מגפת הקורונה ומניעיו של אנתוני פאוצ'י, ימונה לשר הבריאות. בנוסף, טראמפ גמל לתומכיו קריסטי נואם, דאג ברגם ולי זלדין בתפקידי שרת הביטחון הלאומי, שר הפנים והשר להגנת הסביבה, בהתאמה.

מדיניות חוץ בסימן שאלה

מעבר לזהות המתמנים, השאלה המרכזית היא הכיוון האידיאולוגי של הממשל המתגבש. במשך הקמפיין הציג טראמפ עמדות מגוונות, לעתים סותרות באופן בוטה, בסוגיות ביטחון ודיפלומטיה. בעוד שיחסו העוין לבנות הברית האירופיות וחיבתו לאוטוקרטים כמו ויקטור אורבן, ולדימיר פוטין וקים ג'ונג און ידועים היטב, התבטאויותיו בנושאי ביטחון משקפות חוסר עקביות מטריד. גישת "אמריקה קודם" לא מנעה ממנו בכהונתו הקודמת לחסל את קאסם סולימאני ולהימנע מנסיגה מאפגניסטאן ומסוריה. אך כעת הוא מציג קו מתון יותר, שמעורר שאלות לגבי מחויבותו לבעלות בריתה המסורתיות של ארצות הברית.

התפנית במדיניותו של טראמפ בולטת במיוחד ביחס לישראל. אף שכמועמד תמך בהפצצה ישראלית של מתקני גרעין באיראן, נראה שכנשיא הוא מתכנן מדיניות חוץ מתונה יותר. בקמפיין הציג עצמו כ"נשיא של שלום" בניגוד ל"מחרחרת המלחמה" קמלה האריס, וכבר עתה מסתמן שבכוונתו ללחוץ על ישראל לסיים את הלחימה בעזה ובלבנון לפני כניסתו לתפקיד.

סגנו ואנס אף העמיק את הסדק ביחסים כשהביע ספקנות פומבית לגבי זהות האינטרסים בין ישראל לארצות הברית ביחס לאיראן. הפגישה המפתיעה של אילון מאסק, היועץ הקרוב לטראמפ, עם שגריר איראן לאו"ם, מחזקת את הרושם שהממשל החדש מתכנן שינוי משמעותי במדיניות האמריקאית במזרח התיכון.

כבר עתה ניתן לזהות את קווי המתאר של חזונו: העמקת מלחמת הסחר עם סין, למרות העלות הכלכלית הצפויה לצרכן האמריקאי; חתירה לסיום המלחמה באוקראינה תוך ויתורים טריטוריאליים משמעותיים וזניחה של שאיפות ההצטרפות לנאט"ו, וקידום סיום העימות בין ישראל לציר האיראני, תוך הרחבת הסכמי אברהם – אולי בתקווה לזכות בפרס נובל לשלום שחמק ממנו בעבר. המגמה הכללית צפויה להיות צמצום הנוכחות האמריקאית בעולם, במיוחד במזרח התיכון, והסטת המיקוד פנימה.

נקודה מכרעת בהבנת התנהלותו של טראמפ היא שבניגוד להשתעשעויותיו ברעיון הכהונה השלישית, הוא לא יוכל להתמודד ב-2028. משמעות הדבר היא שאין לו צורך לרצות את המתנגדים לו במפלגה הרפובליקנית – שממילא מספרם הצטמצם משמעותית – או לסלוח למבקריו. מצב זה מעניק לו חופש פעולה חסר תקדים בבחירת מקורביו ובעיצוב מדיניותו.

הממשל הנכנס צפוי להיות "טראמפי" יותר מקודמו, עם פנים חדשות שעשויות להמשיך גם תחת סגנו ג'יי די ואנס ולצד בנו דון ג'וניור. המינויים האחרונים מעידים על הכנת הקרקע לעידן פוסט-טראמפ, כשואנס צפוי להפוך למועמד תנועת MAGA לנשיאות ב-2028, תוך שימור המורשת והקו האידיאולוגי של טראמפ במפלגה הרפובליקנית לשנים הבאות.

המשמעות המיידית, המשתקפת במינויים האחרונים, היא שטראמפ ממעיט בחשיבות הסנאט ובהשפעתו על המינויים, כמו גם בהשפעת בחירותיו על בית הנבחרים או על מפת המושלים ברחבי ארה"ב. התקשורת המקומית, האקדמיה והאליטה הכלכלית ימשיכו לשמש כשעירים לעזאזל בהאשמותיו.

כפי שהיטיב לאבחן ד"ר אלי קוק מאוניברסיטת חיפה, סביר להניח שטראמפ לא יהיה פופולרי בשום שלב בכהונתו כמו ברגע זה. לכן צפוי כי ינסה לנצל את המומנטום להעברת תוכניותיו כבר בחודשים הראשונים לכהונתו, ובוודאי לפני בחירות האמצע ב-2026.

המאמר פורסם ב-20.11.24 באתרהארץ.