במתיחות מול חיזבאללה, ישראל חייבת להגדיר לעצמה קווים אדומים

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

17 שנות הרתעה יעילה נשחקו (ויש שיאמרו נמחקו) בחודשים האחרונים, והמתיחות בין ישראל לחיזבאללה נמצאת בנקודת שיא. תקריות ופרובוקציות מצד הארגון הפרו-שיעי הפכו לאירוע כמעט יום-יומי, נוכחותם הקבועה של אנשיו על הגדר גלויה ומאיימת, באופן דומה לזה שהיה לפני מלחמת לבנון השנייה. המצב החדש יוצר חיכוך גובר עם פוטנציאל הסלמה ומחייב את ישראל להגדרת קווים אדומים ברורים, המבדילים בין פרובוקציות שתהיה מוכנה להשלים עימן לבין פעולות שיגררו תגובה חריפה.

בשנים 2006-2000 שיכלל חיזבאללה את היכולת לפגוע בישראל מבלי לגרור תגובה קשה לכדי אומנות. מיד אחרי נסיגת צה"ל מדרום לבנון פסקו המתקפות היום-יומיות של הארגון, ובמקום זאת התמקמו אנשיו לאורך גדר הגבול והמתינו לשעת כושר. השלמת ישראל עם הנוכחות הקבועה הזו אפשרה לחיזבאללה ליזום התקפות נקודתיות בתדירות של אחת למספר חודשים. דפוסי הפעולה הנפוצים היו ירי נ"ט על מוצבי הר דב והנחת מטענים לסיורים צבאיים. בתוך התקופה הזו נרשמו שתי נקודות שיא: באוקטובר 2000 הרג חיזבאללה שלושה חיילי צה"ל וחטף את גופותיהם. ישראל בחרה להכיל זאת ולהימנע מתגובה חריגה. ביולי 2006 הרג חיזבאללה שבעה חיילים וחטף שניים נוספים, אנשי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, כשמצבם נע בין פציעה אנושה למוות. הפעם אישרה ממשלת אולמרט תגובה חריפה מאוד שהובילה למלחמת לבנון השנייה שנמשכה על פני 34 ימים.

אירועי יולי 2006 היו טעות קשה בהערכה מבחינתו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. הוא עצמו הודה לאחר המלחמה באופן נדיר כי "אילו היה חושב שיש סיכוי אחד למיליון שישראל תגיב באופן הזה, לא היה מאשר לבצע את החטיפה". אותה טעות וההלם מעוצמת התגובה הישראלית היו הסיבות העיקריות לכך שחיזבאללה הפך לזהיר מאוד בכל הקשור לישראל, וגבול הצפון זכה לתקופת השקט הממושכת ביותר מאז קום המדינה, כולל אחרי פגיעות כואבות ביותר בחיזבאללה. הבולטת מביניהן היתה חיסולו של עימאד מורנייה, יד ימינו של נסראללה, ב-2008.

בחיפוש אחר העיתוי הנכון

והנה, בחודשים האחרונים, נראה כי ההתרעה הישראלית התפוגגה לחלוטין, והשינוי המהיר במשוואה הוליד מצב דומה להפליא לזו שאפיין את התקופה שבין נסיגת צה"ל מדרום לבנון למלחמת לבנון השנייה. במילים אחרות: אנשי חיזבאללה שוב פרוסים בגלוי על הגדר וערוכים לפעילות נגד ישראל.

בחירת העיתוי של פיגועי החטיפה בשנים 2006-2000 לא היתה מקרית. במקרה הראשון, בו נחטפו גופותיהם של שלושת חייל צה"ל בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, התרחש ימים ספורים אחרי שבשטחים פרצה האינתיפאדה השנייה. במקביל, בתוך ישראל פרצו הפגנות סוערות של ערביי ישראל שהתגלגלו להתנגשות חסרת תקדים עם המשטרה, בה נהרגו 13 אזרחים ערבים ("אירועי אוקטובר"). נסראללה העריך וצדק שישראל תעדיף להימנע מפתיחת חזית נוספת בצפון ותבליג על האירוע הקשה בהר דב. במקרה השני, הפיגוע והחטיפה באו בעת שישראל היתה בעיצומו של מבצע נרחב ברצועת עזה בעקבות חטיפת גלעד שליט. ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ נתפסו כטירונים בתחום הביטחוני, ונסראללה העריך כי אין סיכוי שיעזו לעשות את מה שגנרלים מהוללים כמו שרון וברק נמנעו לעשות. במקרה הזה הוא טעה.

כעת, נראה כי תקופת השקט המוחלט ממנה נהנה הצפון שוב הסתיימה. האם זה אומר שפניו של חיזבאללה למלחמה? כנראה שלא. האסטרטגיה של הארגון נותרה כשהיתה – הוא ישאף למתוח את החבל, אך באופן שלא יחייב את ישראל לצאת נגדו למלחמה. לכן, ככל שחיזבאללה יעריך שישראל צפויה להימנע מתגובה, כך יגבר הסיכוי שהוא יעז ליזום פעולות חריפות יותר. ב-13 במרץ, למשל, חדר לשטח ישראל פעיל של ארגון לבנוני קטן הפועל בחסות חיזבאללה והניח מטען בצומת מגידו. רק בנס הסתיים האירוע עם פצוע יחיד. באותם ימים הגיעה תוכניתו של שר המשפטים לוין לשיאה הראשון. למחרת הפיגוע עלה בכנסת החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים לקריאה ראשונה אל מול הפגנות סוערות בירושלים. ימים ספורים לאחר מכן קרא שר הבטחון, יואב גלנט, לעצור את המשך החקיקה, ובתגובה פוטר על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו.

חיזבאללה ידוע במעקבו הקפדני אחר הנעשה בפוליטיקה הישראלית. אפשר להניח כי התעוזה החריגה שהפגין בפעולה במגידו התבססה על ההנחה כי ישראל המצויה במערבולת פנימית חסרת תקדים ולא תעז לפתוח חזית בצפון בתזמון שכזה. כך קרה גם ב-6 באפריל, כשבעיצומו של חג הפסח ובזמן שישראל מנהלת סבב לחימה ברצועת עזה, נורו משטח לבנון 34 רקטות אל יישובי הגליל המערבי. היה זה המטח הכבד ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה. גם הפעם חיזבאללה לא ביצע את הפעולה באופן ישיר ועל הירי לקחו אחריות ארגונים פלסטינים, אולם אין סיכוי שירי בהיקף כזה היה מתבצע ללא אישורו (ואולי אף בהנחייתו) של נסראללה.

ב-6 ביולי, בעוד הזירה הפנימית בישראל מתקרבת שוב לנקודת רתיחה על רקע התוכנית המשפטית והפסקת התנדבות חיילי מילואים מתפשטת והולכת, שוב העז חיזבאללה למתוח את החבל ושוב צדק בהערכתו כי ישראל תימנע מתגובה חריפה. מלבנון נורה טיל נ"ט באירוע שהסתיים ללא נפגעים, ולא ברור אם כוון מלכתחילה לשטח פתוח או לפגוע בסיור צה"לי. באותה תקופה ביצע חיזבאללה גם את הפרובוקציה (שטרם נפתרה), במסגרתה הוצבו שני אוהלים בתוך שטחה הרשמי של ישראל (אחד פורק). האוהלים אומנם לא יוצרים איום ישיר על ישראל, אך מעמידים אותה במבוכה ומבליטים את היחלשות הרתעתה.

עד הקצה, בהתאם למדרגות

כלל המקרים האחרונים מלמדים שהמדיניות המוכרת של חיזבאללה לא השתנתה. הוא מעוניין להחריף את הפגיעה בישראל, אך מבלי לגרור אותה למלחמה. הרצון להימנע מתגובה קשה יותר של ישראל, הוא כנראה גם הסיבה שמלבד הקמת האוהלים, הפעולות האחרות בוצעו באמצעות ארגונים אחרים ולא ישירות, ובאופן שמאפשר לחיזבאללה להכחיש את אחריותו.

אל מול ההנחה הכמעט ודאית שחיזבאללה ימשיך להיות השחקן היוזם, ישראל חייבת להגדיר קווים אדומים ברורים שחצייתם תהווה עילה לשבירת הכלים. הקווים אדומים לא חייבים להיות מוצהרים בפומבי, נהפוך הוא. הכרזה עליהם דווקא עשויה להקל על חיזבאללה. כך לדוגמה, אם ישראל תכריז כי לא תשלים עם ירי על יישובי הצפון, חיזבאללה יכול לפרש זאת כרמז לכך שישראל יכולה לסבול פגיעה בחיילים לאורך הגבול. ללא קשר, הקווים האדומים חייבים להיות מוגדרים בחדרים הסגורים, ובהתאם לכך גם היערכות הצבא למדרגות תגובה נמוכות יותר כנגד פעולות מוגבלות שחיזבאללה עלול לנקוט.

ישראל מתמודדת כיום עם שני קשיים כבדי משקל – המשבר הפנימי והיחסים העכורים עם ארה"ב. בשני היבטים אלה, פעולה משמעותית של חיזבאללה דווקא עשויה לסייע לישראל. לכן סביר יותר שבזמן הקרוב חיזבאללה ימשיך להתגרות בישראל, אך יעשה זאת בזהירות ומתוך ניסיון להימנע ממהלכים שיצדיקו תגובה קשה מצד ישראל. בינתיים, הנוכחות הקבועה של הארגון לאורך הגדר מאפשרת לו איסוף מודיעין ובחירת תזמון מושלם לפעולה קשה יותר ובמועד "אידאלי". מתקפה כזאת עשויה להגיע כשישראל תהיה שקועה בחזית צבאית נוספת (עזה, ג'נין או גזרה אחרת) או לחלופין אם המשבר הפנימי ילך ויחריף ואיתו תמשיך להישחק כשירות צה"ל.

מול הנסיבות המשתנות בצפון, לאחר שנים ארוכות של סטטוס-קוו, חייבים לעמוד לנגד עיניהם של בכירי הצבא והממשלה קווים אדומים ברורים. קווים אלה צריכים להגדיר מראש עם אילו פעולות של חיזבאללה" ישראל תשלים, ואילו פעולות יהוו הצדקה לתגובה ישראלית חריפה (שכמעט בוודאות תהיה כרוכה גם בירי משמעותי של על יישובי הצפון). הגדרות כאלה הכרחיות כדי למנוע בלבול אל מול פעולה בלתי-צפויה של חיזבאללה. היא תגיע בסבירות גבוהה בתזמון הכי פחות מתאים לישראל.

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-24 באוגוסט.