כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
הנשיא ג'ימי קרטר, שהלך לעולמו בגיל 100, היה מחויב לעתיד ישראל והאזור ולקידום פתרון שתי המדינות. מאוד מצערת העובדה שרבים מדי בארץ מעוותים את המורשת שלו, משום שהבין מוקדם מאחרים את הסכנה בהידרדרותנו למציאות דו לאומית מדממת.
ועידת קמפ דייוויד, אותה יזם, הייתה פרויקט אישי שלו. קרטר פעל בהתמדה ובנחישות, נע בין חדרי המשלחות, הציע פשרות, ולחץ להגיע להסכם ההיסטורי בין ישראל ומצרים – המדינה שהייתה אז מנהיגת העולם הערבי.
כבר אז הבין קרטר שפתרון אמיתי לסכסוך חייב לכלול את הסוגיה הפלסטינית, ודחף להכרה ישראלית באוטונומיה פלסטינית כחלק מההסכם, הכרה שבסופו של דבר הגיעה רק בהסכמי אוסלו 15 שנה מאוחר יותר.
המחויבות של קרטר לקידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המשיכה ללוות אותו לאורך עשרות השנים מאז עזב את הבית הלבן ב-1980. רבים בישראל לא קיבלו בברכה את הביקורת שלו על מדיניות ההתנחלויות ושימור הכיבוש. ביקורת נוקבת, אך כזו שנבעה מדאגה כנה ורצון אמיתי לקדם את השלום.
בספרו "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד" (Palestine: Peace, Not Apartheid), שפורסם ב-2006, ביטא קרטר גישה שלא הייתה פשוטה לעיכול, אך שיקפה הבנה עמוקה של המציאות כאן. קרטר הציב משוואה שמאז הפנימו כאן רבים: ללא שלום, הופך הכיבוש את ישראל למדינת אפרטהייד, שבה מתקיימות שתי מערכות חוק שונות לאנשים החיים באותו שטח.
באוקטובר 2010, הגיע להפגנה השבועית בשיח' ג'ראח בירושלים נגד השתלטות עמותות המתנחלים על בתים בשכונה, ואמר בצדק למפגינים: "אינני חושב שניתן לטעון שהריסת בתים או הפקעה של בית שבו חיה משפחה במשך מספר דורות היא מעשה צודק או הגון או שוחר שלום".
קרטר היה ככל הנראה הנשיא הפרוגרסיבי ביותר שידעה ארצות הברית, תפיסת עולם שבגינה גם הרגיש מחויבות עמוקה לישראל, מחויבות שגרמה לו לעשות מאמצי על לקדם כאן פתרונות של שלום ולמנוע מישראל להידרדר למציאות של אפרטהייד. הוא היה אוונגליסט שונה מאלו שהשתלטו על המפלגה הרפובליקאית וחושבים שמלחמה תביא גאולה, הוא האמין שדווקא השלום הוא הגאולה.
לעיתים הפגין נאיביות, שגרמה לו להאמין כי בכוחה של דיפלומטיה בלבד לשנות תפיסות בסיסיות של ארגונים כמו חמאס – הנחה שהוכחה כמוטעית. גם בהקשר האיראני נכשל לצפות את השלכות המהפכה החומייניסטית ולאחר מכן לחלץ את האמריקאים שהיו בשבי.
עם זאת, האמונה של קרטר בדיפלומטיה ככלי לפתרון סכסוכים לא הייתה מוטעית. דיפלומטיה אכן זקוקה לעיתים לתמיכה בכלים צבאיים וכוחניים, אך בסופו של דבר, אין לה חלופה. הישגו הגדול ביותר – הסכם השלום עם מצרים – הוא לא רק ההוכחה לעוצמתה של הדיפלומטיה, אלא גם המתנה הגדולה ביותר שנתן קרטר לכולנו: הסכם שפתח את הדלת להשתלבותה של ישראל באזור ולהסכמים הנוספים שבאו אחריו.
טוב היו עושים מנהיגינו לאורך השנים אם במקום להתנצח עם קרטר, היו מנסים להקשיב לו יותר. להקשיב לאזהרותיו לגבי השלכות הכיבוש על מעמדה המוסרי והבינלאומי של ישראל, ולתפיסתו שפתרון שתי המדינות הוא הדרך היחידה להבטיח – הן את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והן את זכויותיהם של הפלסטינים.
ג'ימי קרטר נפטר בשיבה טובה כמעט 45 שנים לאחר שעזב את הבית הלבן. אך דווקא עכשיו, המפלגה הדמוקרטית, שכמו רבים בארצות הברית התקשתה לעכל אותו ואת תפיסותיו בתקופת נשיאותו, מאמצת יותר מתמיד את ערכיו האידיאולוגיים, כמו גם את תפיסותיו ביחס לסכסוך.
גם אחרי מותו, ראוי שנשכיל להקשיב למורשתו של ג'ימי קרטר ביחס לאזורנו. מורשת, שבבסיסה התזכורת כי מדינת ישראל צריכה לבחור את עתידה: להיות מדינת אפרטהייד, או להישאר דמוקרטיה וביתו הלאומי הבטוח והמשגשג של העם היהודי.
המאמר פורסם ב-6.1.25 באתר זמן ישראל.
