דוקטרינת השלום ולהתראות

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר חושב על המורשת של תקופת שלטונו הארוכה. הוא מנסה לנסח דוקטרינה חדשה – קראו לה מעתה דוקטרינת נתניהו – האומרת: "שלום תמורת שלום". כמה פשוט, כמה הגיוני, כמה גאוני.

לדוקטרינה הזו שתי בעיות:

1. האחת, היא לא חדשה. למעשה, ראש הממשלה יצחק שמיר, הקיצוני מכל ראשי הממשלה בישראל מבחינה מדינית, טבע אותה כבר לפני שנים רבות. כזכור, שמיר נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דיוויד ונמנע בהצבעה על הסכם השלום עם מצרים. הוא לא התנגד באופן עקרוני לחתימת הסכמי שלום עם אויבי ישראל אולם הוא התנגד לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה ב-1967, ועל כן קידם מדיניות של "שלום תמורת שלום".

2. הבעיה השנייה של דוקטרינת "שלום תמורת שלום" היא שאינה רלוונטית במרבית הסכסוכים של ישראל עם שכנותיה. ישראל לא יכולה הייתה לחתום על הסכם שלום עם מצרים אם לא הבטיחה לסגת באופן מלא מסיני ופינוי ההתנחלויות. גם את פיסת טאבה נאלצה ישראל לבסוף להחזיר לאחר בוררות בינלאומית. במבט לאחור, דומה כי אף פוליטיקאי בישראל אינו חושב כי נעשתה טעות בחתימה על שלום עם מצרים תמורת נסיגה מלאה מסיני. בין ישראל ובין ירדן לא עמדו בעיות טריטוריאליות או אחרות משמעותיות, אולם גם כאן נאלצה ישראל לפנות שטחים מסוימים בערבה (ואותם קיבלה בהחכרה), להעניק מכסות גבוהות ממימי נהר הירדן (ואף להגדיל אותם בהמשך), להעניק לירדן מעמד מיוחד במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ולבסוף לפנות את נהריים וצופר בתום 25 שנה. הסכמי אוסלו כבר כללו וויתורים טריטוריאליים בעזה וביהודה ושומרון. ואילו המשא ומתן לשלום עם סוריה נכשל בשל עניין התמורה שישראל הייתה אמורה להעניק כנגד הסכם השלום. לאחר שוויתרה על כל הגולן, רצועה צרה של בין 50-400 מטר על גדות הכנרת מנעה את ההסכם. בקיצור, ההיסטוריה של הסכסוך "הקרוב" מלמדת כי אין שלום חינם.

גם הסכם השלום בין ישראל והאמירויות לא ניתן בחינם; ישראל למעשה העניקה שני וויתורים, או שני הישגים, לאמירויות תמורת הסכמתה: האחד, וויתור על סיפוח חלקים מהגדה המערבית; והשני, הסכמה לאספקת מטוסי אפ-35 המתקדמים לאמירויות. עם-זאת, נכון הוא כי הסכמי שלום או כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינות המרוחקות גיאוגרפית מישראל שלא היו עמן מלחמות, אינם בהכרח דורשים "כופר". כך, למשל, היחסים שכוננו עם מרוקו, תוניסיה, קטאר, עומאן ומאוריטניה בשנות ה-90 היו בבחינת "שלום תמורת שלום". ואולם, כל המדינות הללו (למעט קטאר באופן חלקי) ניתקו את יחסיהם הדיפלומטיים עם ישראל לאחר פריצתה של האינתיפאדה הפלסטינית בשנת 2000. הסכם השלום עם בחריין נמצא בקטגוריה זו

דוקטרינת "שלום תמורת שלום" הייתה קיימת אפוא כבר בעבר והיא יושמה באזורי הפריפריה של המזרח התיכון. מבחינה זו, גם עומאן, בחריין, סודאן ואולי גם מדינות נוספות – יכולות באופן פוטנציאלי לחתום על שלום תמורת שלום. בעבר היה קל יותר למדינות ערב לנקוט צעד כזה בשל חתימת הסכמי אוסלו, אשר העניקו את עלה התאנה הדרוש כדי לרצות את דעת הקהל הערבית. אולם הכשר זה לא מצוי עתה ולכן התהליך נתקל גם בקשיים, כפי שאנחנו למדים מתגובתן של ערב הסעודית, מרוקו, עומאן, ואולי גם מועמדות נוספות לחתימת הסכם שלום.

אולם הנקודה המהותית והעיקרית היא שרבים בחברה היהודית-ישראלית עלולים להיתפס לסיסמה של "שלום תמורת שלום" כמדיניות אפשרית מול הפלסטינים, ואולי גם מול הסורים בעתיד. אך הסכסוך עם הפלסטינים נסוב על נושאי ליבה מוחשיים, כמו גבולות, ירושלים, פליטים, מים, התנחלויות ועוד, וכן נושאי ליבה בלתי מוחשיים כמו הכרה הדדית, סמלים, אשמה ועוד. הסכם בנושאים אלה דורש לא רק סבלנות ומיומנות, אלא גם יכולת להעניק וויתורים לצד השני. וויתורים אין משמעם כניעה אלא הכרה כי הגעה לפתרון דורשת יצירת מרחב גמישות בעמדות.

לפיכך, אימוצה של דוקטרינת "שלום תמורת שלום" ביחסינו עם הסביבה הקרובה היא מרשם למבוי סתום ולאי-פתרון הבעיה הפלסטינית. יכול להיות כי זו בעצם כוונתה של הדוקטרינה: למקסם את הישגיה של ישראל בזירת הפריפריה של המזרח התיכון בתמורה להקפאה של הסכסוך הקרוב.

הקפאה זו מאפשרת, לאמיתו של דבר, לקבוע עובדות בשטח באמצעות התנחלויות, אשר מעניקות לגיטימציה בתהליך ארוך להשתלטות נוספת על שטחים שנכבשו ב-1967. תכנית טראמפ, המעניקה הכשר לסיפוח של 30% מהגדה לישראל, היא הכרה במציאות החדשה ומתן לגיטימציה למדיניות זו.

ההסכם עם האמירויות וההתנגדות בעולם למהלך זה הצליחו לטרפד – בינתיים יש להדגיש – את הסיפוח, אולם תהליך ההתיישבות בשטחים הכבושים נמשך ללא הפרעה וסופו הכשלה סופית של פתרון שתי המדינות.

הישגים – גדולים ככל שיהיו – טומנים לעתים בתוכם זרעים של פורענות. כזו הייתה מלחמת 1967, אשר שחררה את ישראל מטבעת החנק שאפפה אותה, אבל באותה שעה הכניסה אותה לתוך הפלונטר הפלסטיני ממנה לא הצליחה ישראל להשתחרר זה למעלה מחמישים שנה.

גם ההצלחות של מדיניות החוץ הישראלית בפריפריה המזרח תיכונית – ובמיוחד ההסכם עם האמירויות – טומן בחובו את הזרע של אימוץ דוקטרינת "שלום מול שלום", אשר תחזק את עמדתם של המתנגדים לוויתורים בסוגיה הפלסטינית. זהו מרשם להנצחת הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים; זו למעשה דוקטרינה של "שלום ולהתראות" לנושא הפלסטיני.

בכך ישראל דומה לבת יענה הטומנת את ראשה בחול. עם שוך תרועת הפסטיבלים עם האמירויות, ואולי גם עם מדינות נוספות, ישראל תצטרך להידרש לבעיה הפלסטינית.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 13 בספטמבר 2020.