השבועות האחרונים חידדו את התובנה עד כמה יחסי שכנות טובים הם נכס חשוב שיש לעודד ולטפח, הן בתוך ישראל והן עם שכנותינו. הסכמי הנורמליזציה הם תרומתה העדכנית של ישראל לשכנות טובה ומועילה במזרח התיכון. גם האיחוד האירופי יכול לסייע בכך.
ב-9 בפברואר פרסמה הנציבות האירופית מסמך בשם "שותפות מחודשת לשכנות הדרומיות: סדר יום חדש לים התיכון". מדיניות זו כוללת לצד ישראל גם את הרשות הפלסטינית, ירדן, לבנון וסוריה ומשתרעת ממצרים עד מרוקו – עשר מדינות/ישויות בסך הכל. המסמך אושר באפריל על-ידי מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי. ישראל בוחנת את אפשרויותיה בהקשר זה. מבחינתה, משפט מרכזי במסמך הוא כי "האיחוד האירופי יהיה מוכן לבחון שיתופי-פעולה אזוריים, בין-אזוריים וטרילטרליים ויוזמות משותפות בין מדינות… כולל לאור הסכמי הנורמליזציה האחרונים בין ישראל ומספר מדינות ערביות". בנוסף לכך, לראשונה בפרסומי האיחוד האירופי, המסמך מזכיר את "המפרץ" (הפרסי) ואת הים האדום בהקשר לפרויקטים בין-אזוריים.
המסמך מונה חמישה אתגרים אזוריים: הצורך בפיתוח הון אנושי, ממשל טוב יותר, שלטון חוק, ובהצנע דמוקרטיה וזכויות אדם; חיזוק החוסן הכלכלי, בדגש על שילוב צעירים ונשים בשוק העבודה, וכן פיתוח דיגיטלי; שלום וביטחון; הגירה, ושינויים אקלימיים-סביבתיים. מגפת הקורונה, ממנה מדינות ערב טרם יצאו, החריפה את כולם. כמו כן, כוח המשיכה של האיחוד האירופי ללכת בדרכו ועל-פי עקרונותיו נמצא בתחרות גוברת מול סין ורוסיה. לישראל, החולקת עם האיחוד האירופי את ערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק, יש אינטרס משותף לקדם שכונה יציבה ומשגשגת.
השאיפה של האיחוד האירופי שמדינות אלו יטייבו את מערכת הממשל שלהן, יקיימו זכויות אדם, שלטון חוק ואולי אף יקדמו תהליכי דמוקרטיזציה לא ממש נראית מעבר לאופק. ובכל זאת, בראייה ישראלית, התוכנית טומנת הזדמנויות ריאליות שעליה לנצלן. לישראל יש אינטרס לתרום לקידום יעדי מדיניות השכנות של האיחוד האירופי כדי ליצור שכונה יציבה, בטוחה, צומחת ומשגשגת, שמדינותיה מטפלות יחד באתגרי שינויי האקלים, מקדמות מהפך ירוק וכלכלה מעגלית, ועוברות טרנספורמציה דיגיטלית. האיחוד גם מציע כלים לקדם התמודדות עם אתגרים אלו. למשל, כללי צבירת מקור אירו-ים תיכוניים שיקלו על ייצור ועיבוד מוצרים חוצי-גבולות ויהפכו זאת לכדאי יותר מבחינת פטור ממכס בכניסה לשוק האירופי.
לרשות תוכנית השכנות הדרומית של האיחוד עומד תקציב נכבד בסך שבעה מיליארד אירו לשבע שנים (2027-2021). חלק הארי של תקציב זה מיועד בילטרלית לתכניות בתוך המדינות המתפתחות, ולכן ישראל כמדינה מפותחת לא תהנה ממנו. החלק הנותר נועד לקדם שיתופי פעולה אזוריים המטפלים באתגרים שצויינו במסמך. חידוש אחד בהקשר זה הוא שאיפת הנציבות האירופית לגייס משקיעים פיננסיים כמו הבנק האירופי להשקעות, הבנק האירופי לשיקום ופיתוח, ומשקיעים פרטיים בסך כולל של עוד כ-30 מיליארד אירו לתקופה זו. גם גופים מוסדיים ואנשי עסקים ישראלים מוזמנים לקחת בכך חלק.
השכנות מוזמנות להציע לאיחוד האירופי פרויקטים משותפים. יש כאן הזדמנות להיעזר בבריסל לפיתוח היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, מרוקו, ירדן ומצרים. אחד הלקחים המרכזיים מסבב הלחימה האחרון מול חמאס הוא הצורך לחזק את הרשות הפלסטינית, ואולי ניתן במסגרת התוכנית לפעול גם בכיוון זה. לכן, רצוי שישראל תחשוב יחד עם שכנותיה הקרובות והרחוקות כיצד לרתום את האיחוד האירופי ומשקיעים מוסדיים ופרטיים לפרויקטים משותפים שכאלו. ישראל (ממשלה, מגזר שלישי ופרטי) יכולה בין היתר לרתום את היתרונות היחסיים שלה בתחומי טכנולוגיות מים, דיגיטציה, מידבור, חקלאות, אנרגיה סולרית, הכשרת צוותי רפואה, התמודדות עם מצבי חירום, העצמת נשים עסקית ועוד. התוכנית של האיחוד מאפשרת גם קידום יוזמות מסוג עם-לעם וקידום תיירות, כולל לאתרים קדושים לשלוש הדתות.
לשם מימוש ההזדמנויות הללו רצוי שיתקיים ערוץ פוליטי רם-דרג וממוסד בין ממשלת ישראל לאיחוד האירופי. יחסים אלו היו במצב קשה ביותר בשנים האחרונות בשל קיפאון תהליך השלום, וגם בגלל גישה לעומתית עד עוינת שאימצו ממשלות נתניהו הקודמות, ובריתות עם משטרים אירופאים א-ליברליים שקראו תיגר על הפרויקט האירופאי. בעקבות הסכמי הנורמליזציה ונטישת ישראל את כוונת הסיפוח, משרד החוץ הצליח לשפר משמעותית את היחסים עם האיחוד, אולם המפגש בדרג שרים במסגרת מועצת האסוציאציה טרם חודש (המועצה האחרונה התכנסה ב-2012). אי-קיום תהליך שלום לצד סבבי הסלמה עתיים מקשים על מימוש הפוטנציאל לישראל שגלום בתוכנית השכנות ובכלל.
תוכנית השכנות המחודשת אמורה להיבנות על "רשימת עדיפויות" (Partnership Priorities) שתגובש השנה עם מדינות האזור. הרשימה מזהה מספר נושאים בראש סדר העדיפויות בין המדינה הדרום-ים תיכונית לבין האיחוד האירופי. האיחוד סיכם לפני מספר שנים "רשימת עדיפויות" עם מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, מצרים, ירדן ולבנון, ונדרש לעדכן אותה השנה. לישראל (ולפלסטינים) אין רשימה שכזו. כאשר ישראל החלה במגעים לגביה 2016-2015, היו מספר מדינות באיחוד שהביאו לעצירתם בהסתמך על מדיניות הזיקה עליה החליט האיחוד ב-2009, הקושרת בין אי-קיום תהליך שלום עם הפלסטינים לבין אי-שדרוג היחסים עם ישראל.
מסמך השכנות המחודשת מאפשר לבנות שיתופי פעולה גם על בסיס "מסמכי מדיניות מקבילים". יש לישראל מסמכים כאלו (האחרון מ-2005), אך הם ישנים ולא מעודכנים. מפגש אסוציאציה יכול לסייע להתניע הליך גיבוש של "רשימת עדיפויות" בילטרלית, המבטאת את הפוטנציאל העדכני ביחסים עבור שני הצדדים (או לחתום עליה) ויעזור לישראל ולאיחוד האירופי לממש את מלוא הפוטנציאל בתוכנית השכנות המחודשת שלו. כאשר הרוחות מסבב ההסלמה האחרון תירגענה, יהיה נכון ששר החוץ שלנו יבקר בבריסל ויגיע להסכמה עם עמיתיו על כך.
גם בהעדר מועצת אסוציאציה ו"רשימת עדיפויות" עם האיחוד, על הממשלה ליזום הליך חשיבה בין-משרדי מסודר בהובלת משרד החוץ, לשתף בו בעלי עניין כמו המגזר השלישי והמגזר הפרטי, לנהל דיאלוג על כך עם שכנותינו ולרתום את האיחוד האירופי לפרויקטים משותפים שיסייעו לבנות שכונה טובה, יציבה, משגשגת ובטוחה יותר. הנציבות האירופית מזהה את הסכמי הנורמליזציה כ"הזדמנות גדולה", וכתהליך שהאיחוד רוצה לעזור לו ולסייע בצעדים בוני אמון בין ישראל למדינות ערב, כדברי נציב השכנות, אוליבר ורהלי. למדינת ישראל יש אינטרס בשלום, יציבות, העלאת הרווחה האזורית, בהתמודדות עם אתגרי שינוי אקלים ופיתוח דיגיטלי, שייצרו עתיד אזורי טוב יותר לכלל תושבי ותושבות האזור.
*המאמר פורסם בהארץ, 26 במאי 2021
