בעוד דו"ח מבקר המדינה חושף כישלון ממשלתי מוחלט בטיפול במשבר האקלים, משתתפי ועידת האקלים של "הארץ" הדגישו את הצורך בשיתופי פעולה אזוריים ועולמיים בתחום. לשם כך נדרש שדרוג משמעותי של מערך החוץ הישראלי.
הפער בין יכולותיה של ישראל לתרום למאבק בשינויי האקלים לבין מה שמתרחש בתחום הזה בפועל הוא תהומי. את האבסורד הזה הדגישו רבים מהמשתתפים בוועידת האקלים של "הארץ" שהתקיימה בסוף מרץ באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ראש המל"ל לשעבר אייל חולתא ומומחי אקלים שונים ציינו את הצמא והרצון של מדינות האזור לידע הישראלי בתחום – רצון שעדיין קיים גם לאחר 7 באוקטובר ומגלם פוטנציאל אדיר למינוף יחסיה האזוריים של ישראל. גם נשיא המדינה יצחק הרצוג הדגיש את החשיבות של יצירת קואליציות אזוריות לביסוס חוסן סביבתי במגוון תחומים – מביטחון אנרגטי עד ביטחון תזונתי.
הצורך הישראלי הדחוף לקחת חלק במשחק האקלימי-המדיני העולמי דורש, בין השאר, להתאים את מערך החוץ של ישראל לתנאים החדשים שמכתיב משבר האקלים. אך כדי שישראל תוכל להיות שחקן משמעותי בסדר היום העולמי החדש, עליה לבצע שינויי עומק.
בראש ובראשונה, על ממשלת ישראל לשנות את תפישתה בנוגע לחשיבותה של סוגיית האקלים לעתיד יחסיה הבין-לאומיים של המדינה. במסגרת זו נדרש ייצוג של הזווית האקלימית בכל תהליך אסטרטגי של קבלת החלטות ביחסי החוץ של ישראל. מסמך מדיניות שפירסם לאחרונה מכון מיתווים מצביע על השינויים התפישתיים והארגוניים הדרושים כדי להתאים את מערך החוץ הישראלי למשבר האקלים ולהזדמנויות והאתגרים המהותיים שהוא מזמן לעתיד יחסי החוץ של ישראל.
סדר בבלגן
אל מול האתגר המורכב של משבר האקלים, נדרש מערך החוץ הישראלי למלא שני תפקידים מורכבים בזירה הלאומית, בזו האזורית ובזו הגלובלית.
ראשית, עליו לשמש ערוץ ללמידה, לסיוע ולפעולה משותפת בין ישראל לעולם בהתמודדות עם משבר האקלים. שנית, על מערך החוץ למנף את משבר האקלים כמרחב אסטרטגי לחיזוק יחסי החוץ של ישראל בעולם בכלל, וליצירת חיבורים אזוריים בפרט. לשם כך עליו "לייצא" באופן המיטבי את הערך המוסף הייחודי של ישראל בתחום זה.
זהו אתגר מקצועי מורכב: מערך החוץ הישראלי נרחב ממה שנדמה; על פי דו"ח מבקר המדינה, פועלים בארץ לא פחות מ-34 משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים המקיימים קשרים ישירים ועקיפים עם גורמי ממשל וארגונים בינלאומיים. עם זאת, הן על פי מבקר המדינה והן בבחינת פעולתם של משרדים שונים בהיבטי חוץ וסביבה, ניכר כי פעולתם מבוזרת ואינה מתקיימת במסגרת מוסדרת, קבועה או שוטפת. ראיה כואבת לכך היא הזחילה המתמשכת באימוצו של חוק אקלים לישראל, שעדיין לא נחקק. מעבר לכך שחוק זה הוא מרכיב אקוטי בהצגת מחויבותה הבינלאומית של ישראל לנושא, העדרו מדגיש את העדרה של מסגרת מסדרת, המעוגנת באופן ברור בחוק בישראל.
יתר על כן, גם שיתוף הפעולה בין הגורמים המקצועיים המתמחים בסביבה במשרדי הממשלה השונים (כגון משרד החוץ, המשרד להגנת הסביבה ומשרד האנרגיה), ובינם לבין מגזרים אחרים של החברה הישראלית העוסקים בנושאי סביבה – לוקה בחסר. אף הוא נעשה באופן נקודתי ומבוזר.
במצב זה בולטת היעדרותה של מסגרת תפישתית או תוכנית פעולה ברורה המגדירה את יעדיה המדיניים והסביבתיים של ישראל ומקדמת שיתוף פעולה בינלאומי ואזורי.
הזדמנות מצוינת לתרגל עבודה משותפת, חוצת מגזרים, מספקות ועידות האקלים העולמיות, כמו זו שהתקיימה בדצמבר האחרון בדובאי. יש איפוא להיערך אליהן מראש ולנצל היערכות זו להגברת שיתוף הפעולה עם גורמים העוסקים בתחום, כך שיהפוך לאירוע מתמשך ולא חד-פעמי. דוגמה ליצירת מנגנון מארגן כזה עשויה להיות הקמת מרכז היברידי בין-מגזרי למחקרים ויוזמות אקלים, שישלב נציגים מהמגזר הממשלתי, העסקי, האקדמי והאזרחי..
בד בבד, נדרש שינוי מבני בתוך משרד החוץ הישראלי. כדי לקדמו כמשרד הממשלתי המתכלל את הפעילות הבינלאומית של ישראל בתחום זה, יש לבנות בו חטיבה לדיפלומטיה אקלימית. גוף זה יעסוק בנושאי סביבה ושינויי האקלים, בניגוד למצב כיום שבו כל התחום מרוכז אצל שליח מיוחד אחד וכמה "מחויבים לנושא".
בנוסף לכך. יש לקיים עבודת מטה כדי להגדיר את היעדים המדיניים של ישראל בקידום שיתוף פעולה בנושא האקלים. במקביל, יש למנות נספחי אקלים בשגרירויות מרכזיות של ישראל בעולם ולהכשיר "דיפלומטים סביבתיים" – אנשי מקצוע ומדענים שיתמקדו בתחום זה במסגרת פעילותן/ם הדיפלומטית.
התמודדות עם משבר האקלים גם צריכה להפוך לחלק משמעותי ומוגדר מסיוע החוץ של ישראל ל"דרום הגלובלי". סיוע חוץ בתחום זה צריך להיות מוגדר כממד ייחודי של פעילות סוכנות הסיוע הבינלאומית של משרד החוץ (מש"ב) ומערך סיוע החוץ של ישראל. יש לכך ערך כפול – הן ערכי, והן בחיזוק תדמיתה של ישראל. מה גם שמדינות הדרום הגלובלי רואות בישראל מודל ייחודי בניהול משאבי מים ומזון.
לקראת השיקום
בעוד שמלחמת חרבות ברזל נמשכת, יש להביא בחשבון את תהליך הבנייה והשיקום שיידרש, גם בישראל וגם בעזה, ביום שלאחריה. סביר שבתהליך זה יהיו מעורבים לא מעט גורמים בינלאומיים.
בהתחשב בקשר ההדוק בין סוגיית האקלים לתהליכים מדיניים, דיפלומטיה אקלימית צריכה להפוך לערוץ משמעותי יותר בהתנהלות של ישראל מול שכנותיה ובעלות בריתה; לגורם המאפשר מרחבים נוספים של התנהלות להשגת יעדים מדיניים. דוגמה עדכנית לכך יכולה להיות החייאתו מחדש של הסכם האנרגיה בין ישראל, ירדן ואיחוד האמירויות. על פיו, ישראל אמורה להעביר לירדן 200 מיליון מ"ק מים ובתמורה לקבל 600 מגוואט חשמל, שייוצר בחוות סולאריות שיוקמו בשטח ירדן במימון איחוד האמירויות. מנגנון מסוג זה אפשר לתרגם גם לפעילויות אזוריות נוספות בעתיד, למשל לסיוע בבנייה ופיתוח כלכלי של עזה והגדה.
לקריאת מסמך המדיניות המלא של מיתווים בנושא שדרוג מערך החוץ של ישראל אל מול שינויי האקלים.
עינת אלעזרי היא עמיתת מדיניות במכון מיתווים ודוקטורנטית בפורום אירופה באוניברסיטה העברית בירושלים החוקרת מדיניות אקלים.
מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-1 באפריל.