כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
ההסכם לתיחום הגבול הימי בין ישראל ולבנון, שנחתם באוקטובר אשתקד, זכה לשלל התייחסויות ופרשנויות – מהן ענייניות, ואחרות פוליטיות שבהן האינטרס הפוליטי גבר על זה המדיני־אסטרטגי. כך היו למשל דבריו של ראש הממשלה נתניהו, שכינה את ההסכם “הסכם כניעה”.
בשורה התחתונה ברור גם לראש הממשלה כי ההסכם, שאומנם אינו נעדר נקודות תורפה, משרת את האינטרסים החיוניים של ישראל – אסטרטגית, ביטחונית ומדינית. מעבר לכך, ניתוח מקצועי וענייני שב ומבליט מספר תובנות ולקחים חשובים, כולל השלכות שיכולות לתרום לסכסוכים אחרים באזור. חמש נקודות עיקריות ראויות להדגשה: ראשית, פוטנציאל אנרגיה יכול לשמש כקטליזטור לפתרון סכסוך.
ההסכם המחיש כיצד פוטנציאל, שאומנם טרם הוכח במים הכלכליים הלבנוניים, יכול להוות זרז קונסטרוקטיבי לפתרונה של מחלוקת העומדת בין שתי המדינות. שנית, משבר הוא (גם) הזדמנות. לא די היה בפוטנציאל לעיל כדי להביא לסיום מוצלח של המשא ומתן. המשבר הכלכלי והפוליטי חסר התקדים שאותו חוותה (ועדיין חווה) לבנון סייע למקבלי ההחלטות בביירות להבין כי פתרון המחלוקת עם ישראל מהווה הזדמנות להתמודדות עם המשבר החמור. שלישית, האפקטיביות של המתווך.
ארצות הברית, שתיווכה לאורך שנות המחלוקת בסוגיה זו בין שתי המדינות, נתפסה על ידי שני הצדדים כמתווך אפקטיבי שמסוגל להביא תוצאות. הצד הלבנוני הצליח להתגבר על העובדה שארצות הברית איננה נתפסת כשחקן אובייקטיבי, לנוכח מערכת היחסים האסטרטגית שלה עם ישראל, והבין כי וושינגטון מסוגלת, בשילובן של הנסיבות הייחודיות, לרקום הסכם שמשרת את האינטרסים של כל הצדדים, כולל המתווך עצמו (סביב המלחמה באוקראינה).
רביעית, הארכיטקטורה האזורית במזרח הים התיכון. גילויי הגז במימיו של הים התיכון הניעו שורה של תהליכים, שהניבו מארג מרשים של שיתוף פעולה שנוצר והעמיק בין מספר שחקנים באזור – ישראל, מצרים, יוון, קפריסין, ואף הוביל להקמתה של מסגרת אזורית חדשה בדמות פורום הגז האזורי. תהליכים אלו תרמו ליציבות באזור, אולם מעבר לכך המחישו לשחקנים דוגמת לבנון כי היעדרות מתהליכים אלו איננה משרתת את האינטרסים שלהם.
חמישית, מעורבותן של חברות אנרגיה בינלאומיות. היחסים הסבוכים בין ישראל ולבנון הבליטו את התפקיד החיוני שחברות פרטיות יכולות למלא. החברה הצרפתית "טוטאל", השותפה בשדה הגז הלבנוני הנושק לגבול הימי הישראלי, מילאה תפקיד קונסטרוקטיבי מול המכשול שנבע מאי־ההכרה הלבנונית בישראל וסירובה להתדיין ישירות עמה סביב חלקה בשדה המשותף. זה יכול להוות תקדים חיובי גם לסכסוכים אחרים באזור.
מובן שמהמורות לא מבוטלות נותרו בפני שתי המדינות, וראוי שישראל, יחד עם הלבנונים, תחזיק אצבעות לקידוחים מוצלחים שצפויים להתקיים בתקופה הקרובה. מעבר לכך, האם ההסכם הישראלי־לבנוני יכול לסייע לפתרון מחלוקות סביב סכסוכים אחרים באזור, דוגמת בעיית קפריסין והמחלוקת ארוכת השנים בין טורקיה ויוון? אולי גם סביב שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה? ראוי לנקוט זהירות וצניעות בהקשר זה. אולם בעינה עומדת העובדה המרשימה ששתי המדינות הצליחו לעקוף מוקשים מורכבים מאין כמותם: אי־ההכרה הלבנונית בישראל, מעורבותו של שחקן לא מדינתי במשא ומתן, פשרות פוליטיות שעקפו שאלות משפטיות סבוכות. האופן שבו נפתרו המחלוקות בהקשרים אלו יכול לסייע במקרים אחרים, כמובן בשילוב עניינה של אירופה בגז עקב המלחמה באוקראינה.
המאמר פורסם ב"מעריב" ב-4 במאי.
