הפרסום על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות והורדת תכנית הסיפוח מהפרק, הביא לשטף של פרשנויות מי הרוויח ומי הפסיד מההתפתחות החדשה. רוב הפרשנים טענו להישג ישראלי, אמריקאי ואמירתי ולהפסד פלסטיני ואיראני.
אך "חבר המושבעים עדיין בחוץ" לגבי המשמעות ארוכת הטווח של ההסכם מבחינת ישראל. להסכם יש פוטנציאל חיובי משמעותי מאד במידה שימונף לקידום הסדר עם הפלסטינים, שהוא הנושא האסטרטגי והקיומי ביותר עבור ישראל. מאידך, ההסכם גם עלול יהיה לגרום נזק במידה שינסו לעשות בו שימוש כדי לעקוף ולהזניח את הנושא הפלסטיני.
ההישגים למדינת ישראל ברורים. יחסים מדיניים וכלכליים עם איחוד האמירויות הם בהחלט חשובים. גם מניעת הסיפוח היא חשובה, אבל לא מספקת. היא תוכל להפוך להישג אסטרטגי במידה שאיחוד האמירויות תמלא תפקיד מועיל ליישוב הסכסוך עם הפלסטינים.
מנהיגות אמירתית (כפי שבאה לידי ביטוי בחילוץ ארה"ב וישראל מהסיפוח) חשובה בעיקר בתקופת כהונתו של ממשל אמריקאי, שמחליש את השותף הפלסטיני להסדר ושל קטאר, שמחזקת את חמאס במקום את הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית.
ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא הרבה יותר חיובי מהמחוות הריקות מתוכן, או אף מזיקות, שראש הממשלה נתניהו ותומכיו האוונגליסטים של נשיא ארה"ב קיבלו עד כה מטראמפ – העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן והיציאה מהסכם הגרעין עם איראן.
- העברת השגרירות לא שינתה דבר במעמדה של ירושלים ורק הגבירה את הנתק בין ממשל טראמפ לפלסטינים.
- ההכרה בריבונות בגולן רק שינתה באופן פתטי את שמו של ישוב בגולן ל"רמת טראמפ" על ידי הוספת שלט, ופגעה ביכולתה של ארה"ב להיות שחקן משמעותי בזירות רב-לאומיות שמייחסות משמעות לחוק הבינלאומי.
- היציאה מהסכם הגרעין הזיקה למדינת ישראל בכך שפירקה את הקואליציה הבינלאומית נגד איראן שיצרה הגבלות על פריצה איראנית לפצצה. הנזק שבכך בא לידי ביטוי ממשי גם בימים האחרונים, כשארה"ב נכשלה בהעברת החלטה על הארכת אמברגו הנשק על איראן במועצת הביטחון.
לעומת כל זאת, אם איחוד האמירויות תשכיל להפעיל את השפעתה לייצר מנופים לקידום הסדר ישראלי-פלסטיני ברוח היוזמה הערבית משנת 2002, הרי שהתועלת הטקטית שבהסכם שלה עם ישראל תהפוך לתועלת אסטרטגית.
למרות שמדובר בישות מדינית קטנה, יש לאמירויות השפעה לא מבוטלת. למנהיג המוכשר שלה בין זאיד יש קשר משמעותי עם שחקנים רבים בזירה הבינלאומית – קושנר בארה"ב, בין סלמאן בערב הסעודית, דחלאן בזירה הפלסטינית (שיחזור אולי לעמדת השפעה במאבק על ירושת אבו מאזן), השגריר דרמר ומנהיגים יהודיים אמריקאיים באמצעות השגריר אל-עוטייבה בוושינגטון. לאמירויות גם השפעה כלכלית על המגזר העסקי הישראלי ופוטנציאל להשפעה חיובית מאד על פיתוח הרשות הפלסטינית.
לעומת זאת ההישג הטקטי יהפוך לנזק אסטרטגי אם נתניהו וטראמפ ימנפו את ההסכם עם איחוד האמירויות כדי להוכיח שאין סיבה לפתור את הנושא הפלסטיני, משום שאפשר כביכול להשיג נורמליזציה אזורית בהיעדר הסדר. נורמליזציה היא אכן חשובה, אבל לא תחלץ אותנו מאסון המדינה הדו-לאומית.
בניגוד לדימוי בציבור הישראלי, ההזדמנויות לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים גדלו באופן דרמטי מאז 2002 והתגברו לאחר מהומות "האביב הערבי". המהלך של איחוד האמירויות מבליט תופעה שמתרחשת מזה שנים מתחת לרדאר, שעיקרה קבלת ישראל על ידי המרחב האזורי, בתנאי של קבלת עקרון פתרון שתי-המדינות עם הפלסטינים. האמירתים משתוקקים לקשר עם ישראל, אבל גם הם לא מוכנים להזניח את הסוגייה הפלסטינית, גם אם מסיבות של פאן ערביזם ולא מאהבת הפלסטינים.
הזירה האזורית כולה בשלה לקדם הסדר ישראלי-פלסטיני, שעולה בקנה אחד עם האינטרסים הישראלים. היוזמה הערבית יכולה לשמש בסיס למשא ומתן (היא לא הצעה קשיחה שלא ניתן לשנות), שכבר כוללת הכרה כלל-ערבית בישראל בגבולות 1967, קבלה עקרונית של חילופי שטחים שיאפשרו ל-80 אחוזים מהמתנחלים להישאר בבתיהם, הכרה בירושלים המערבית כבירת ישראל והסדרים מיוחדים בעיר העתיקה, וצורך בהסכמה ישראלית לגבי הפתרון "הצודק והמוסכם" לבעיית הפליטים.
אבו מאזן כבר הכריז על הסכמתו לכל התנאים הללו, כולל הסכמה למדינה מפורזת. הוא אינו רוצה בצבא משלו, אלא רק דורש שאת הצבא הישראלי יחליף כוח בינלאומי או אמריקאי כדי לסיים את הכיבוש.
מה שחסר כיום הוא מנהיגות פוליטית שתנצל את ההקשר האזורי החיובי החדש כדי לחלץ את ישראל מהסטטוס קוו הרעיל, שמוביל אותנו למדינה דו-לאומית שמשמעותה סוף החלום הציוני מבחינה מוסרית ודמוגרפית.
יש לקוות שהסכם עם איחוד האמירויות יביא את האנרגיה המנהיגותית, שכל כך חסרה כדי למנף את ההישג הטקטי להישג אסטרטגי, ויקדם פתרון של שתי מדינות לשני עמים עם שכנינו הפלסטינים והשתלבות אמיתית של ישראל במרחב המזרח תיכוני.
המאמר פורסם ב"זמן ישראל", ב-26 באוגוסט 2020
