ביקורו של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן בצפון קפריסין, בחלק הנשלט על ידי טורקיה, ב–19-20 ביולי, זכה לתשומת לב אזורית ובינלאומית רבה. אין זה הביקור הראשון מסוגו באי. למעשה, הביקור הוא חלק מציון שגרתי של יום השנה (ה–47) לפלישה הטורקית לאי ב–1974.
אולם הצהרתו של ארדואן, לצד המנהיג הטורקי-קפריסאי ארסין טטאר, כי בכוונתו לפתוח חלק מהעיירה ורושה, המוגדרת כיום כשטח צבאי, לשימוש אזרחי, זכתה לגינויים מקיר לקיר מהצד היווני-קפריסאי. כמו גם לגינויים בינלאומיים נרחבים – מהאיחוד האירופי וארה"ב – כולל הודעת גינוי מצד מועצת הבטחון, שהתקבלה בהסכמה מלאה, כולל של רוסיה וסין.
גם ישראל הביעה "דאגה עמוקה מן המהלכים הפרובוקטיביים של טורקיה בקפריסין", מפיו של שר החוץ יאיר לפיד במהלך ביקורו של עמיתו הקפריסאי בישראל.
בריו של ארדואן מצטרפים לקריאות הנשמעות מן הצד הטורקי בחודשים האחרונים, ובעיקר מאז בחירתו של טטאר כ"נשיא", בדבר מתווה הפתרון הרצוי מבחינתם – שתי מדינות. שינוי מהנוסחה הפדרטיבית שהיוותה את הבסיס למו"מ לאורך שנים לעבר מסגרת של שתי ישויות מדיניות עצמאיות.
מה עומד בבסיס השינוי המסתמן בעמדה הטורקית? ניתן להצביע על שלושה גורמים עיקריים:
- חוסר שביעות רצון, ואף תסכול מצד טורקיה, מן המבוי הסתום במו"מ, המתנהל שנים רבות סביב עתיד האי. כזכור, המאמץ האחרון להגיע להסכם היה ב–2017 וגם זה נכשל. מאז לא מתקיים למעשה מו"מ של ממש בין שני הצדדים.
- חוסר הנחת באנקרה לנוכח הארכיטקטורה האזורית שהתגבשה בשנים האחרונות במזרח הים-התיכון, שבראייתה נועדה לבודד אותה, ולפגוע באינטרסים חיוניים שלה. הפניית תשומת הלב לעבר בעיית קפריסין, ויכולת טורקית להחריף את האווירה סביבה, מהווים מעין מסר אסרטיבי אל מול הניסיונות להצר את צעדיה.
- הבחירות הצפויות להתקיים בטורקיה ב–2023 מחייבות, בראייתו של ארדואן, להחיות דעת קהל טורקית לאומית סביב סוגיה שלמעשה חוצה מפלגות ומחנות פוליטיים בטורקיה. ככלות הכול, המצב הכלכלי המתדרדר בטורקיה מאתגר עד מאד את יכולתו להיבחר שוב.
האם אכן מדובר בשינוי פרדיגמה מבחינת אנקרה?
הדעת נותנת, ששלל ההצהרות בחודשים האחרונים, כמו גם בחירתו של ארסין טטאר כמנהיג הטורקי-קפריסאי, בתמיכה טורקית אגרסיבית, מצביעים על כך שארדואן נואש מהסיכוי להגיע להסכם פדרטיבי מתקבל על הדעת. יש גם שיאמרו, כי חלופת שתי המדינות הייתה העדפתו האסטרטגית לאורך כל הדרך.
מבלי להיכנס לעובי הקורה בין הגרסאות והנרטיבים בין הצדדים הנוגעים בדבר, ברור שמדובר בשינוי כיוון מסתמן, שיש לו השלכות גם על האינטרסים הישראלים.
כידוע, ישראל הידקה בעשר השנים האחרונות באורח מרשים את מערכת היחסים עם קפריסין ויוון, במכלול תחומים – מדיני, בטחוני, כלכלי, אנרגטי. זאת ועוד, בשנתיים האחרונות התגבשה מערכת יחסים אזורית, שביטויה הפורמלי הוא פורום הגז האזורי.
מסגרת זו ממחישה מעשית את מפגשי האינטרסים שהעמיקו בשנים האחרונות בין המדינות הללו, בדגש על ישראל, יוון וקפריסין, כמו גם מצרים, אליהן הצטרפו חלק ממדינות המפרץ סביב הסכמי אברהם. מערכת יחסים זו משרתת היטב את האינטרסים המדיניים והביטחוניים של ישראל.
ישראל, יש להזכיר, ניסתה להימנע לאורך כל השנים מלהיגרר לסכסוך הקפריסאי–יווני–טורקי סביב בעיית קפריסין. מאליו ברור, שהידוק היחסים עם המדינות ההלניות הציב את ישראל בצד ההלני, גם בצמתים בהן ישראל נמנעה מהצהרות מדיניות ברורות לצד זה או אחר. מערכת היחסים הזו נסכה גם בטחון רב בצד ההלני, אל מול הצעדים האסרטיביים, אף הפרובוקטיביים, מצד טורקיה, כולל במים הכלכליים של קפריסין (בעיקר) ויוון.
יתרה מכך, בנייתו של בסיס צבאי טורקי בצפון האי, לכלי טייס לא מאוישים, והכוונה לבנות גם בסיס ימי, אינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.
שינוי הכיוון המסתמן מצד טורקיה ביחס לקפריסין מחייב על-כן תשומת לב גוברת מצד ישראל. העמקתו, והצעדים המתוכננים בשטח, יחייבו את ישראל "לבחור צד", אם לא בחרה כבר. האם מצב דברים זה סותם את הגולל על דיאלוג ישראלי-טורקי משופר? לא בהכרח. מפגשי האינטרסים בין שתי המדינות נשחקו אמנם בשנים האחרונות, אך בעינו עומד הצורך ללבן את חילוקי הדעות ביניהן. אולם ישראל תצטרך לחדד עוד יותר את ראייתה ביחס לאינטרסים הלאומיים שלה באזור בכלל, ובמזרח הים התיכון בפרט.
**המאמר פורסם בזמן ישראל, 8 באוגוסט 2021
