כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
בשבוע שעבר פרסם החוקר הסעודי עבד אל-עזיז אל-ע'שיאן, ממכון המחקר Observer Research Foundation Middle East, מאמר דעה בהארץ בו טען שהציבור הישראלי איננו מבין נכונה את תפיסת העולם והאסטרטגיה הסעודית. חלק ממנו סבור – בטעות – שערב הסעודית תהיה מוכנה לחתום על הסכם נורמליזציה עם ישראל גם ללא פתרון לסוגייה הפלסטינית. עוד הוא טען שהאסטרטגיה הישראלית ביחס לאירן, המבוססת על שימוש בכח צבאי, מנוגדת לאסטרטגיה הסעודית המבוססת על הידברות עם האירנים.
חשובה ביותר הגדרתו את מתקפת ה-7 באוקטובר בתור "מעשה ברברי חסר כל הצדקה", גינוי חד-משמעי שמבחינת רוב מוחלט של הישראלים מהווה נקודת פתיחה מינימלית לכל שיח עם העולם הערבי והמוסלמי. זו למעשה הנקודה החשובה ביותר בדבריו של אל-ע'שיאן, ולמעשה זוהי קריאתו לפעולה, כדבריו: "אני מציע נקודת התחלה אחת: דיאלוג ברמת הביניים בין ערבים לישראלים. במקום לחתור להכרזות ניצחון מדומות, עלינו ליצור שיח רציני יותר. לצד מאמצי השלום מלמעלה ומלמטה, נחוץ דיאלוג אנליטי יסודי המבוסס על רשת של חוקרים, מומחים, עיתונאים ואקדמאים". אנו מברכים על קריאתו של אל-ע'שיאן, ומציעים להרחיב את יריעתה למעשה.
בתפיסת עולמי, כרב יהודי אורתודוכסי, הדת היא חלק מרכזי בבעיה הישראלית-פלסטינית בפרט, ובמזרח התיכון בכלל. המטרה שלי ושל שותפיי הרבנים והרבניות, והם רבים בישראל ומחוצה לה, היא להעביר את הדת לצד השני של המשוואה, לצד הפתרון. למעשה, טענתנו מרחיקת לכת אף יותר. לא רק שהדת יכולה וצריכה להיות חלק מהפתרון, אלא שלמשעה לא יתכן פתרון ארוך טווח ללא מעבר דרך המימד הדתי בהקשר הנוכחי. הסיבה לכך היא שבמזרח התיכון הדת והמסורת משחקות תפקיד בעל משקל עצום בעיצוב ההתנהגות הן של פרטים ושל קהילות והן של מדינות ומערכות יחסים דיפלומטיות. ההתעלמות מהמימד הדתי והנסיון ליישב סכסוכים רק על בסיס אינטרסים משותפים לא הוכיחה את עצמה עד כה, ואין סיבה להניח שהיא תצליח בעתיד.
איננו מציעים גם להתעלם מהאינטרסים חלילה. במובן זה, הישראלים חולקים אינטרס משותף במלוא מובן המילה עם הסעודים, ושותפים לחשש שלהם – כהגדרתו של אל-ע'שיאן – מפני "אזור שקוע בתסיסה ובסכסוך" ו"חוסר יציבות אזורית". לפעמים יש לחזור על המובן מאליו: רוב ככל הישראלים מעוניינים בשלום וביציבות, ולא במלחמה אינסופית. מובן מאליו גם שאין כל בסיס לתיאוריות הקונספירציה חסרות השחר על אודות שאיפות ההתפשטות של ישראל במזרח התיכון. אנו מעוניינים להתקבל כשותף שווה בין שווים במזרח התיכון, עם יחסים רשמיים וגלויים ולא במעמד של פילגש, כפי שניסח זאת יפה אל-ע'שיאן.
הצעד הראשון, כפי שהציע אל-ע'שיאן, הוא אכן שיח בדרגי הביניים. אנו מציעים, עם זאת, לצרף לרשימת החוקרים, המומחים, העיתונאים והאקדמאים גם את אנשי הדת משני הצדדים (אגב, רבים מאיתנו ממילא חובשים גם כובע נוסף כמומחים, חוקרים וכדומה). שיח שיתקיים בלעדיהם, בלעדינו, יוכל להניב תובנות מרתקות עבור אליטות מסויימות אך הוא לא יצליח להניע תהליכי עומק, לשנות עמדות והתנהגות או לשכנע שחקני וטו בשני הצדדים שבלעדיהם שום הסכם לא יוכל להיחתם, וגם אם יחתם סיכוייו להחזיק מעמד קלושים. את הטעות הזו, של הדרת אנשי הדת משני הצדדים, עשו כבר באופן מודע בהסכמי אוסלו כי אדריכליו ראו באנשי הדת בעיה. הם צדקו, אך לא השכילו להבין שיש להפוך אותם לחלק מהפתרון אחרת פשוט לא יהיה פתרון, ואת הסוף כולנו מכירים. הבה נימנע מחזרה על טעויות העבר ונלמד ממנו.
לצד הדאגה לאינטרסים המשותפים עלינו לדאוג גם לזהויות השונות שלנו. אין לנו שום כוונה, וגם לצד המוסלמי אין כוונה כזו, לוותר, לשנות או לבצע התאמות בזהויות ובמסורות העתיקות שלנו כדי לאפשר את קידומם של אינטרסים קצרי-טווח. אנו מציעים גישה הפוכה, המתמקדת בקריאת עומק ושיחות עומק על אודות המקורות המשותפים שלנו, שיאפשרו לנו להפוך את הזהויות השונות שלנו מגורמים שמציבים אותנו במאבק אלו מול אלו לגורמים שהופכים אותנו לשותפים לעתיד טוב יותר. לאחר שנים רבות של שיח עמוק מול מנהיגים ברחבי העולם המוסלמי, ועם קבוצת רבנים הולכת וגדלה הבקיאים באיסלאם, בקוראן וחלקם אף דוברי ערבית, אנו משוכנעים ביכולת של שיח כזה להניב תוצאות משמעותיות וסבורים שבשלה העת להרחבתו.
המשוררת העברית רחל בלובשטיין, אשר מקומה בתרבות הישראלית כה מרכזי עד שהיא נקראת פשוט "רחל המשוררת", שאלה באחד משיריה המפורסמים ביותר: "מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?". אנו רואים במאמרו של אל-ע'שיאן הושטת יד, חשובה מאין כמוה, ואנו אומרים לו בפשטות: הנה היד האחות, הבה ניפגש.
