כמו במקרים היסטוריים רבים, תפקיד המתווך במו"מ ומעמדו אינם מתנה משמיים אלא תפקיד שצריך לזכות בו ולשמור עליו. הבעיה היא שארה"ב איננה עוד מתווך מוסכם וזו בשורה רעה מאוד לישראל.
בספטמבר 1978, במהלך ועידת השלום בקמפ דיויד, הציג נשיא ארה"ב קרטר לנציגי ישראל ומצרים מסמך אמריקאי שהיווה טיוטה להסכם בין שתי המדינות. המסמך היה בסיס לדיונים בוועידה ולאחר סבבים של שינויים ותיקונים הגיעו הצדדים לגרסה הסופית של ההסכם. 22 שנה לאחר מכן היה זה הנשיא קלינטון שניסה לקדם מהלך דומה ובדצמבר 2000 הציג בפני נציגי ישראל ואש"ף מתווה להסכם קבע. גם בסכסוכים אחרים הציגו מתווכים תוכניות שלום, דוגמת תוכנית ונס-אואן (1993) שגיבשו מתווכים מטעם מסגרת משותפת של האו"ם ואירופה (ICFY) לסיום המלחמה בבוסניה, ותוכנית אנאן (2004) של מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי אנאן לפתרון הסכסוך בקפריסין.
המטרה בהצגת תוכנית שלום בתהליך תיווך היא להצביע על מרחב הסכמה אפשרי וללחוץ על הצדדים להתקדם להסכם, אך מדובר במהלך רגיש שטומן בחובו גם סיכונים רבים. לכן, הוא מצריך תנאים מתאימים, עבודת הכנה זהירה ורצינית והיכרות עמוקה עם עמדות הצדדים ועם המצב בשטח.
המאמר פורסם ב"הארץ" ב-17 באפריל, 2019