הגיע הזמן לחזור ליוזמה הערבית לשלום

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

כמעט חודש עבר מאז שבקול תרועה ובנוכחות של צד אחד בלבד פרסם הנשיא דונלד טראמפ את "עסקת המאה" שלו. הזמן טס כשנהנים. אינתיפאדה חדשה לא פרצה מאז, ובאופן כללי הפלסטינים והעולם הערבי נותרו די אדישים להבטחת השלום החדשה שיצאה מהבית הלבן.

מצד שני, גם השלום, פתרון הסכסוך ואפילו חזרה למשא ומתן לא נמצאים מעבר לפינה. רבים בישראל חושבים שהנמנום הזה, הסטטוס קוו שמאפשר לישראלים לטוס לחו"ל, ללכת לבחירות שלישיות, לשבת בבית-קפה ולקלל את הפוליטיקאים תוך כדי לגימה של הפוך ונגיסה של קרואסון טעים, זה בעצם, הפתרון. לא לזעזע את הספינה, לא לעשות צעדים נמהרים, בכלל – עדיף לא לגעת, כדי שלא יהיה יותר גרוע.

מי שמאמין בכך שאפשר לשמר את הסטטוס קוו לנצח, מוזמן לעשות ניסוי קטן: להיכנס לאותו הנהר פעמיים, להפסיק להזדקן ולגרום לכדור הארץ להפסיק להסתובב. כי במציאות אין סטטוס קוו, המציאות משתנה בכל רגע ומה שהיה הוא לעולם לא מה שיהיה.

בשלב הזה כבר ברור לכל שתכניתו של טראמפ היא נון-סטארטר לחזרה למשא ומתן. הפלסטינים דוחים אותה, הערבים – בלחץ של הפלסטינים שהפעילו את כל כובד משקלם – "תומכים במאמציו של טראמפ לחדש את מו"מ" אך מצביעים נגד התוכנית בכינוס של הליגה הערבית.

ברור שאם בנובמבר השנה ייבחר בארה"ב נשיא אחר – התוכנית הזאת תובא לקבורה באופן רשמי. אך במידה והדייר הנוכחי של הבית הלבן ישמור על כוחו ויזכה לעוד ארבע שנים של כהונה, לא תבוא תוכנית אחרת על פני "עסקת המאה", גם אם בפועל אין ולא תהיה שום עסקה. מה יקרה אז, בהעדר ההתקדמות במו"מ בין ישראל לפלסטינים?

כמה דברים יכולים לקרות: בישראל רבים מאמינים שיוזמתו של טראמפ היא הדרך הבטוחה לסיפוח של הגדה. הם חושבים שהידיד הגדול של ישראל יתמודד עם זה שבהעדר שיתוף הפעולה מהצד הפלסטיני – ירושלים תאמץ רק את החלקים ביוזמת טראמפ שנוחים לה.

גם אם חלומות הסיפוח לא ימומשו, שיח הסיפוח שמתנהל בקול רם משפיע גם על הפלסטינים. הדור הצעיר תומך ברובו בפתרון של מדינה אחת, מתנגד לכל אפשרות של נורמליזציה עם ישראל והופך ליותר מיליטנטי. המצב בגדה מורכב, והדרדרות יכולה להיות מהירה מאוד.

הכישלון של אבו-מאזן לקדם את הקמת המדינה הפלסטינית באמצעים דיפלומטיים כבר נתפס ככישלון של "האופציה הלא-אלימה" ונותן רוח גבית לקיצונים. גם אם לא נחזור לחלום בלהות של האינתיפאדה השנייה, גל האלימות בגדה, צעידות לעבר הגדר, הפסקת השיתוף הפעולה הביטחוני – כל אלה עלולים לזעזע את עולמו של "מחנה הסטטוס קוו".

היום לישראל יותר משבע שנים "שמנות", כלומר רגועות, בהן כולם היו בטוחים שתושבי הגדה למדו על בשרם שאלימות פוגעת בהם יותר מאשר בישראלים ושאין סיכוי להתקוממות נוספת. נראה שהשנים הללו עומדות להסתיים.

מה אפשר לעשות היום כדי לשנות את הנתיב שמביא אותנו ואת הפלסטינים למבוי סתום? במהלך 18 שנים האחרונות מונחת לה על השולחן שלנו היוזמה הערבית לשלום, אותה גיבש והציג במהלך הכינוס של הליגה הערבית בביירות יורש העצר הסעודי דאז, הנסיך עבדאללה בין עבד אל-עזיז.

היא הוצגה בשיאה של האינתיפאדה, כשמדי יום התפוצצו כאן אוטובוסים ובתי מלון, ולא זכתה בתהודה גדולה. האינתיפאדה הסתיימה, ברש"פ כבר 15 שנים ישנה הנהגה שלא מאמינה בשימוש באלימות למען השגת מטרות פוליטיות, אך ממשלות ישראל לדורותיהן טרם הגיבו ליוזמה הערבית שאומצה על ידי כל המדינות הערביות.

לא מדובר ביוזמה מפורטת וארוכה, כגון יוזמת טראמפ או יוזמת ג'נבה. היוזמה הערבית היא יותר בסיס נוח שמאפשר חזרה למשא ומתן ותמיכה וגורפת של האזור (להוציא את מדינות שנמצאת תחת השפעה איראנית, כגון סוריה, לבנון ואולי עיראק).

כיוון שעברו 18 שנים מאז שהוצעה לראשונה, התוכנית הזאת זקוקה לעדכון מסוים: היא כוללת התייחסות לנסיגה מרמת הגולן, ואחרי תשע שנים של מלחמת האזרחים המדממת בסוריה גם בריאד מבינים היטב שישראל לעולם לא תיסוג מהרמה.

בנימין נתניהו מאמין שניתן לקדם יחסים עם העולם הערבי בלי לשלם כל מחיר במישור הפלסטיני. כמובן שמדובר באשליה מסוכנת. נתניהו הוא האיש הקלאסי של סטטוס קוו. במהלך אחד עשרה שנות שלטונו הוא לא סיפח שעל אחד מאדמת הגדה, אך גם עשה כל מה שביכולתו על מנת לא לקדם את המו"מ עם הפלסטינים.

הוא מכיר את היוזמה הערבית לשלום בעל פה, וקרוב לודאי שגם דן בה עם המנהיגים בעולם הערבי. אלה לא לוחצים את ישראל יותר מדי לעבר מו"מ עם הפלסטינים, אך גם אומרים בפה מלא שלא תהיה נורמליזציה אם ישראל לא תחזור לשולחן המו"מ.

אם חה"כ בני גנץ יוכל להרכיב את הממשלה, הוא חייב לבחון שוב את האפשרות של שיתוף פעולה אזורי רחב, שבמרכזו חידוש המו"מ עם הפלסטינים על בסיס היוזמה הערבית.

בסופו של דבר, ישראל חייבת להגיב ליוזמה הערבית ואף לאמץ אותה כבסיס למו"מ בשביל ישראל, ולא בשביל אף אחד אחר. אנחנו זקוקים לפתרון, כי לאחר שבע שנים שמנות בהכרח יבואו שבע שנים רזות ומסוכנות. לא צריכים להגיע לשם כדי להבין שסטטוס קוו לא קיים – או שזזים קדימה, או שמדרדרים אחורה. בינתיים הבחירה נמצאת בידינו.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 23 בפברואר 2020.