ניירות מדיניות והמלצות
נייר מדיניות זה מציג באופן ביקורתי את התופעה המכונה "הגירת אקלים", תוך התמקדות במרחב ישראל-פלסטין, ובנוסף מאיר את המתח שבין זכויות אדם וחופש תנועה מצד אחד וביטחון מצד שני, בהקשר של שיתוף פעולה אזורי. המסמך קורא למדיניות צודקת בהקצאת משאבים ובתנועה במרחב לטובת הגנה על זכויות אדם, שמירה על ערכי טבע, יציבות קהילתית ומדינית ומניעת תסיסה פוליטית.
הגירת אקלים, או הגירה אקלימית-פוליטית, היא תופעה מוכרת, ההולכת ומתעצמת בעשורים האחרונים. למגמה זאת משמעויות עמוקות על מרחב ישראל-פלסטין משתי סיבות עיקריות: ראשית האזור הוא "נקודה חמה" של התחממות גלובלית. כלומר, עליית הטמפרטורה הממוצעת בו גבוהה מהעלייה הממוצעת בעולם, ומשק המים בו מצוי בסיכון; שנית, המרחב הוא יעד להגירה, וכן מתרחשת בו הגירת פנים שבדרך כלל זוכה להתעלמות. למסמך זה שני חלקים עיקריים. חלקו הראשון סוקר תופעות הגירה ונדידה ומציג התייחסות ביקורתית למושג "הגירת אקלים", היוצר את הרושם המטעה שאקלים עשוי להיות גורם בלעדי להגירה; וכן את הנטייה לביטחוּן (ביטחוניזציה) של הגירה ומהגרים. חלקו השני פונה אל מרחב ישראל-פלסטין, תחילה במבט מאקרו ובהמשך מתמקד בתופעות של מיקרו-הגירה. המסמך מאיר את המתח שבין שיתוף פעולה אזורי ומחויבות לזכויות אדם מצד אחד, ובין שאיפתה של המדינה למשילות בתוך גבולותיה מצד שני. הנתונים שעליהם נשענות הטענות המוצגות במסמך זה מבוססים על ספרות מחקרית ועל עבודה אתנוגרפית בקהילות רועים פלסטיניות בבקעת הירדן. זהו מקרה חקר המדגים את הנקסוס בין אקלים ומדיניות ואת הצורך האנושי בתנועה בלתי מופרעת במרחב – ראשית לשם שמירה על זכויות אדם, ובנוסף לשם מניעת מתח ביטחוני והגנה על ערכי טבע.
התחזיות מצביעות על שינויים אקלימיים דרמטיים במזרח התיכון וצפון אפריקה שיכללו עלייה של כ-1.4 מעלות בטמפרטורה הממוצעת עד אמצע המאה הנוכחית ושל 4 מעלות בסופה (העלייה בטמפרטורות הממוצעות תהיה חדה יותר בקיץ בהשוואה לתקופות המקבילות); ירידה כללית במשקעים של 20 אחוזים ועד 40 אחוזים במקומות מסוימים; שינוי בתזמון מופעי הגשם מהחורף האביב ולסתיו; עלייה בתדירותם של אירועי מזג אוויר קיצוניים כבצורות, הצפות ושריפות יער, כמו גם עלייה בקצב המדבור. על פי תחזית מאוחרת יותר, המתמקדת במשאבי המים בירדן ובמדינות הסובבות אותה ומשווה את תקופת הבסיס 1981 עד 2010 לתקופה שבין 2070 ל-2100, האזור יראה עליית טמפרטורה ממוצעת של 4.5 מעלות צלזיוס, ירידה של 30 אחוזים בכמות הגשם ועלייה של מופעי הבצורת השונים משמונה ל-25 בתוך 30 שנה. במקביל תיראה עלייה של 80 אחוזים באירועי חום ויובש.
מתבקש להתעכב על ציון שלושה סוגים שונים של מופעי בצורת בעבודתם של רג'סקהר וגורליק מ-2017 מאחר שבעבודה זו יש הצהרה מובלעת על הממד החברתי של הבצורת, וזאת במאמר שמחבריו אינם מדענים חברתיים. סוגי הבצורת שצוינו הם: בצורת מטאורולוגית המתייחסת לירידה בכמות הגשמים; בצורת הידרולוגית המתייחסת לירידה בזרימה בגופי מים; ובצורת חקלאית המתייחסת לרמת לחות נמוכה בקרקע.4 הסוג האחרון של הבצורת, שנגזר במידה רבה אך לא בלעדית מקודמיו, מצביע על חשש מפני שינויים בשימושי קרקע וכפועל יוצא על תמורות כלכליות, תזונתיות ותעסוקתיות באזור. נוסף על כך, שינוי האקלים באגן הים התיכון טומן בחובו איומים משמעותיים על בריאות הציבור כתוצאה מגלי חום, זיהום אוויר, מחסור במזון, מחסור במים וירידה באיכותם, וכן סיכונים הכרוכים בתופעות אקלימיות קיצוניות.
אוכלוסיות עניות ומוחלשות, שנגישותן למשאבים ולשירותי בריאות מופחתת, יהיו הראשונות להיפגע. עם זאת, למשבר האקלים באזורנו יש צד נוסף: הוא דוחף את ישראל ושכנותיה ליצירת שיתופי פעולה אזוריים בתחום המים, האנרגיה, ניטור שינויי האקלים, שמירת טבע ועוד. מיזמים כאלה, המפורטים בדו"ח חדש שנכתב במסגרת פורום האקלים הישראלי שיזם הנשיא הרצוג, עשויים אף ליצור קשרים עקיפים עם מדינות שלישראל אין איתן נכון להיום יחסים דיפלומטיים. הקהילה הבינלאומית, בדגש על ארה"ב ואירופה מעודדות שיתופי פעולה אזוריים כאלה, אולם היתכנותם תלויה במידה רבה ביחסי ישראל והרשות הפלסטינית.
