שר החוץ הישראלי גבי אשכנזי ביקר בקהיר, לראשונה מזה שנים. ראש המודיעין המצרי עבאס כאמל הגיע לישראל על מנת להשתתף בשיחות על הסדרה ארוכת טווח בעזה. התקשורת המצרית מסקרת את שני הביקורים ומדגישה את חשיבות המהלכים אותם מקדמת מצרים בימים אלו. צעד קטן לאנושות, צעד גדול ליחסים בין ישראל למצרים, שתי המדינות שחתמו על הסכם שלום כבר ב-1979 ומאז לא מצליחות להפשיר את הקרח.
סבב הלחימה בעזה וההתנגשויות האלימות בירושלים ובערים המעורבות הזכירו לישראלים שהסכסוך עם הפלסטינים לא נעלם ולא נפתר, למרות תהליך הנורמליזציה עם מדינות ערביות וההבטחה למזרח התיכון החדש והמשופר. התפקיד המרכזי שמילאה מצרים לאחרונה, בתיווך בין ישראל לחמאס, הדגיש את החשיבות של היחסים הטובים בין ירושלים לקהיר. רבים הציעו את עצמם לתפקיד המתווך במהלך מבצע "שומר החומות" בעזה, רק מצרים (שזכתה למלוא התמיכה האמריקנית) עמדה במשימה והצליחה לרבע את המעגל, לפחות לעת עתה, ולסגור את העסקה.
נראה שלאחר שנים של לחימה, מצור וסכסוך אלים, רבים במיקרו-קוסמוס המזרח תיכוני מבינים היום שאי אפשר באמת להתנתק מעזה או אחד מהשני. ישראל הפעילה מצור על עזה, אך מצאה את עצמה מסייעת להעברת הכספים מקטר לחמאס, כאשר זרם הסחורות מישראל לרצועת עזה רק הולך וגדל. מצרים ניסתה להתנתק מחמאס ב-2013-2014 ואף הכריזה עליו בתור ארגון טרור (מאז קהיר נסוגה מהחלטה זו), אך בסוף חזרה לדבר עם חמאס ולתפקידה המסורתי בתור המתווכת הממולחת והחזקה, בין היתר כדי למנוע את זליגת הטרור לחצי האי סיני.
גם הניסיון הישראלי לבדל בין עזה לגדה המערבית, ולהדיר את הרשות הפלסטינית, לא צלח – המתיחויות בירושלים נענים עתה במטחי הטילים מעזה. שתי המדינות שמאז 1948 שלטו על עזה – מצרים וישראל – חייבות חזון משותף בנוגע לפתרון האתגרים המורכבים של הרצועה. המדיניות הנוכחית של ממשלת ישראל מול עזה נכשלה כישלון חרוץ, ובמצרים חוששים שללא פתרון עומק, הלחימה תתחדש תוך זמן קצר וגלי ההדף של הפיצוצים בעזה יורגשו גם בסיני וגם בקהיר.
המצב הנוכחי, כאשר מצרים מוכנה לעבוד קשה על מנת לחזק את מעמדה כמתווכת, להרוויח נקודות נוספות בוושינגטון ולהבטיח את האינטרסים שלה, הוא גם הזדמנות מצוינת לישראל לחזק את הקשרים עם קהיר. במהלך השנים האחרונות, היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות פרחו ובקהיר הוקם פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, שישראל והרשות הפלסטינית חברות בו. עם זאת, הקשרים בין שתי המדינות נותרו עדיין רופפים וקרים בתחומים רבים, ומתמקדים בעיקר בסוגיות ביטחון. אין ספק שלא רק פתרון משברים בעזה מצריך שיתוף פעולה יותר הדוק ואינטנסיבי בין ישראל ומצרים, אלא גם סוגיות רבות נוספות – ממשבר האקלים עד לכלכלה, מסחר ואקדמיה.
עד כה, בישראל העדיפו להתמקד בכינון יחסים בילטרליים עם מדינות ערביות, ובמודע בחרו ב"מסלול עוקף פלסטינים" מתוך אמונה שאפשר להתקדם עם המדינות השכנות גם בלי לערב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ראש הממשלה נתניהו טען לא פעם שאפילו במדינות ערביות, כמו גם באירופה ובארצות הברית, פחות מתעניינים בפלסטינים.
אלא שכאשר מסגד אל-אקצא בוער, וכאשר תמונות ההרס בעזה שוב מציפות את המסכים, פתאום מסתבר שלכולם דווקא אכפת. במדינות ערביות שגובלות בישראל, כגון מצרים וירדן, דחו את הגישה הבילטרלית מזמן, ולכן גם לא ראינו התקדמות ביחסים עם המדינות הללו בשנים האחרונות, אלא רק הידרדרות ביחסים.
היוזמה המצרית, שכורכת את הנושא של החזרת השבויים והנעדרים בהסדרה ארוכת טווח בין ישראל לחמאס, ונהנית מתמיכה רחבה של הבית הלבן, איננה תחליף לשיחות שלום ולהסכם שלום עם הפלסטינים. היא התחלה של משהו – התחלה של שיח, הזדמנות לתיאום עמדות ולשיתוף פעולה נרחב יותר בין ישראל, מצרים, הרשות הפלסטינית ואולי גם ירדן. דחיית היוזמה המצרית עלולה להזיק לישראל ולהרחיק אותה גם מקהיר וגם מוושינגטון.
**המאמר פורסם ב-N12, יוני 2021
