כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
בניגוד לעניין הרב שישראל גילתה באירועי "האביב הערבי", התקשורת המזרח תיכונית אינה מגלה עניין מקביל ב"אביב הישראלי", הלוא היא ההפיכה המשטרית והשסע הפוליטי-חברתי העמוק סביבה. על רקע זה בלטה במיוחד הכותרת החדה "ישראל אוכלת את עצמה מבפנים", שניתנה למאמרו של חסין שבכשי, עיתונאי ואיש עסקים סעודי, בעיתון "אל-שרק אל-אווסט". שבכשי כותב במאמרו שישראל, מי "שהתפארה וסיפרה לעצמה שהיא הדמוקרטיה היחידה [באזור] ובה גישה ליברלית-קפיטליסטית ושהיא מדינה חילונית אמיתית שבה הדת והמדינה מופרדים, עדה לקריסה איטית וכרסום מהיר של כל אלה".
בפרסומים הערביים על ההתרחשויות בישראל ניתן לזהות שלוש גישות עיקריות:
1. הגישה הראשונה, שאומצה בעיקר על-ידי אויבי ישראל, מדגישה את התפיסה הערבית הישנה המדברת על קמילתה של ישראל בשל השסעים הדתיים והעדתיים המפלגים אותה. בראשית ימי הסכסוך הישראלי-ערבי, כפי שכתב יהושפט הרכבי במחקרו המונומנטלי על עמדות הערבים בסכסוך, היתה "תיאורית הקמילה" אחת האסכולות החביבות על אינטלקטואלים ואנשי תקשורת מוסלמים וערבים. מייצגה הבולט של גישה זו כיום הוא מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה.
כבר במאי 2000, בעקבות נסיגת ישראל מדרום לבנון, הכריז נסראללה כי על אף כוחה הצבאי הגדול של ישראל והנשק הגרעיני שלה, חברתה המפולגת משולה לקורי עכביש חלשים. כעת הוא מתייחס לוויכוח העמוק ולמחאות נגד ההפיכה המשטרית כאל "מלחמת אזרחים" ומעריך ש"ישראל לא תשלים 80 שנה". ניכר כי כל ערוצי התקשורת של חיזבאללה התגייסו להצגת המחאות כמשקפות את "קיצה הקרב של הישות הציונית". לאור העובדה שחיזבאללה נאלץ לבלוע את הגלולה המרה של ההסכם הימי בין ישראל ללבנון, הארגון מוצא במחאות הזדמנות להבלטת החולשה הישראלית, ומכאן להדגשת חוזקו שלו.
גם באיראן, באופן לא מפתיע, אמצעי התקשורת מייחלים "לפילוג וקרע בקרב הציונים" ומנתחים את "התרחישים הסבירים ביותר להשמדתה של ישראל". עם זאת, ברפובליקה האיסלאמית לא מרבים לעסוק במחאות בישראל, וזאת אולי בגלל החשש מהתלקחות מחודשת של המחאות באיראן, שהעסיקו את המשטר לאורך תקופה ארוכה.
2. הגישה השנייה מנתחת את המצב בישראל בעיקר דרך העדשה הפלסטינית, תוך כדי שהיא מנסה להבין איזו תועלת – אם בכלל – יכולים הפלסטינים, אזרחי ישראל או ברשות הפלסטינית, להפיק. מאמר דעה שפורסם בעיתון קטארי תחת הכותרת "אין אביב ישראלי באופק" טוען, למשל, כי מרבית המפגינים נגד ההפיכה המשטרית לא שינו את יחסם הגזעני כלפי הפלסטינים ולכן המחאות לא נושאות בשורה. מתוסכלים מהמבוי המדיני הסתום ומעלייתה לשלטון של ממשלה ימנית קיצונית, חלק מהפלסטינים רואים במחאות דרך להחלשתה של ישראל. "אני מקווה שבנימין נתניהו יצליח בתוכניתו להרוס את מערכת המשפט הישראלית", אמר למשל מוחמד דחלאן, המנהיג הפלסטיני הגולה בקטאר. "זה גם ככה עניין פנים-ישראלי, אז אני רק מקווה שהוא יצליח".
יחד עם זאת, בקרב הפלסטינים יש גם הרואים במחאות דגם לחיקוי ולביקורת על הרשות ועל הפלסטינים עצמם. זיאד אבו-זיאד, השר לשעבר לענייני ירושלים ועיתונאי ותיק, אמר: "אני חש עצב כאשר אני משווה בין מאות האלפים שמשתתפים בתנועת המחאה העממית בישראל לבין השתיקה המוחלטת בזירה הפלסטינית". אבו-זיאד הוסיף וקבל: "כבר יותר מ-15 שנה אנו חיים ללא פרלמנט וללא דמוקרטיה ועדים לחקיקה שמתבצעת בידי אנשים שלא נבחרו ושאינם כפופים לעקרונות ולנהלים שנקבעו בחוק… ולמרות זאת, איננו רואים שום פעילות מחאה עממית נגד הפילוג, או בדרישה שלא להתערב במערכת המשפט, או לקיים בחירות. עלינו לעצור ולשאול את עצמנו מה הביא אותנו לדרגת האדישות הזו".
כשמדובר בפלסטינים חשוב להדגיש כי גם הציבור הערבי בישראל אינו עשוי מקשה אחת ביחסו למחאות. מרביתו מודע לסכנות של ההפיכה המשטרית ומוטרד מהשלכותיה על האוכלוסייה הערבית, אך עם זאת נראה כי רובו מסרב לקחת חלק במחאות משום שהוא לא רואה בהן מענה לתביעותיו, שכוללות בין השאר את ביטול חוק הלאום.
3. הגישה השלישית מתעלמת מהמחאות בישראל או מדווחת עליהן בלקוניות מבלי להידרש לפרשנויות על השלכות המצב לגבי המשטר והחברה בישראל. גישה זו אופיינית לכל המדינות הקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל – מצרים, ירדן, טורקיה, איחוד האמירויות, מרוקו, בחריין וסודאן. ניתן לכלול גם את סעודיה ועומאן בקבוצה הזו. "השקט התעשייתי" ממדינות אלה נובע ככל הנראה משלוש סיבות עיקריות:
ראשית, לאור ההערכה שהתהליך המתחולל בישראל טרם הסתיים, מוקדם מדי להעריך ולשפוט את ההתרחשויות. שנית, ההערכה שללא קשר לתוצאות המחאות, ממשלת נתניהו לא תפגע ביחסים עם מדינות שיש לה יחסים דיפלומטיים עמן, ומכאן שהאינטרסים המשותפים לא ישתנו. ושלישית, דיווח מוגבר על המחאות בישראל עלול לעורר ציבורים ערביים מתרדמתם, וזאת לאחר ששליטי ערב הצליחו לדכא – אם באלימות ואם במענקים כספיים – את מחאות "האביב הערבי". אי לכך, דיווחים על מחאות לטובת הדמוקרטיה אינם משרתים את המשטרים האוטוריטריים הללו.
לסיכומו של דבר, היחס בתקשורת המזרח תיכונית למצב בישראל מבטא במידה רבה את מורכבות מקומה ומעמדה של ישראל באזור: אויביה מייחלים לקמילתה, ואילו ידידיה או בעלות בריתה מעדיפים להישאר על הגדר. באופן פרדוקסלי, דווקא הפלסטינים הם אלה שעשויים להיות מושפעים יותר מכל מהמצב, וזאת בשל המשך ההתעלמות של ישראל והקהילה הבינלאומית ממצבם. חולשת ישראל, כפי שהיא משתקפת לפחות בחלק מהתקשורת המזרח תיכונית, עלולה להיתפס כהזדמנות פלסטינית להשגת מטרותיהם.
המאמר פורסם ב"הארץ" ב16 במרץ.
