הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

המלחמה בעזה מתקרבת במהרה לתום שנתה הראשונה, ועדיין לא נדונים כלל וכלל העקרונות של "היום שאחרי". סירובה של ישראל לגבש את התפיסה האסטרטגית הרצויה לה, נובע במידה רבה משיקולים פוליטיים הנוגעים ליציבותה של הממשלה.

המגעים המדיניים והצבאיים בשטח מתמקדים בניסיון להגיע להסכמות, שיאפשרו לפחות את השלב הראשון של שחרור חלק מן החטופים והפסקת אש זמנית. ישראל מתמקדת ומתעקשת לאפשר לה מרחב תמרון, אם וכאשר תרצה לחדש את הלחימה.

הרכבה של הקואליציה, והעמדות הברורות של כלל מרכיביה נגד חלופה מעשית ומקובלת לשליטת חמאס ברצועה (הרשות הפלסטינית), אינם מאפשרים דיון רציני בסוגיות מרכזיות ביותר שעומדות על הפרק. אין תמה על-כן, שדוברים ישראליים בכירים, כולל רה"מ, מדברים על מלחמה ארוכה, כולל אפשרות לממשל צבאי ישראלי, באופן זה או אחר, ברצועת עזה.

סוגיה מרכזית וחשובה ביותר, שאינה מעסיקה כלל את הממשלה והציבור הישראלי, נוגעת לשיקומה של רצועת עזה. קשה אמנם לצפות, שלנוכח הטראומה של ה-7 באוקטובר, וכאמור הימשכותה של המלחמה, דעת הקהל הישראלית תוכל לייצר קשב לכך. אולם מאליו ברור, שהממשלה חייבת להידרש לכך, כחלק מרכזי ואינטגרלי לבניית התנאים והמציאות שתשרור בשטח באופן שיענה על האינטרסים הלאומיים של ישראל.

יתר על כן, ההרס הרב וכמות הנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, תהא המחלוקת לגבי היקפם אשר תהא, מהווים את המסד העיקרי לביקורת הבינלאומית החריפה כלפי ישראל, כולל הדיונים במוסדות המשפט הבינלאומיים, ה-ICC  ו-ICJ.

היערכות מעשית בזירה האזורית והבינלאומית, הממשלתית והציבורית כאחד, מחייבת הסכמה לגבי שני עקרונות מרכזיים:

סיום המלחמה

הסכמה פורמלית ביחס לסיומה של המלחמה הינה תנאי מוקדם והכרחי לתחילתו של תהליך שיקום. קשה יהיה להעריך את היקף הנזק כל עוד הלחימה נמשכת, אף אם בעצימות נמוכה. מאליו מובן, שהגברת המאמצים להעברת סיוע הומניטרי נחוצה גם טרם סיום המלחמה.

חלופה שלטונית אפקטיבית ברצועה

חלופה שלטונית אפקטיבית מחויבת המציאות על מנת שלקהילה הבינלאומית תהא כתובת מקובלת עימה יתקיים השיח המתחייב. זו חייבת להיות פלסטינית, הנתפסת כמקובלת, אף אם חלקית לפחות, בטווח הזמן המיידי-קרוב, על ידי הזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית.

כתובת פלסטינית מעין זו יכולה להניע, בין השאר, תהליך – במסגרתו כוח בינלאומי יתפרס בשטח, על מנת לסייע לשלטון הפלסטיני לממש את שליטתו. ממשל צבאי ישראלי לא יתקבל על הקהילה הבינלאומית כחלופה שלטונית, אף אם זמנית, ולא יניע תהליך שיקום מסיבי הכרחי. ממשל צבאי, כפי שעולה בחלק מן השיח הישראלי, פירושו מטבע הדברים המשך (והעמקת) הכיבוש.

במילים אחרות: נדרש מתווה ברור ביחס ל"יום שאחרי", לבטח מעבר למה שרה"מ בנימין נתניהו (לא) סיפק בנאומו בקונגרס האמריקאי. רצועת עזה מפורזת, ודה-רדיקליזציה של האוכלוסייה הינם עקרונות חשובים ביותר, ויש להניח שניתן יהיה לצפות להסכמה סביבם, לבטח לטווח הזמן המתקדם – אולם אינם מהווים תכנית עבודה, או ראייה סדורה ומעשית, כיצד לעבור לשלב הבא.

האם נדרש אופק מדיני על מנת לשכנע את השחקנים הרלוונטיים להתגייס למאמץ עצום ויקר מבלי לקבל מושג לאן הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייעד את דרכו? הדעת נותנת שהתשובה שלילית. אולם באופן אולי פרדוקסלי, נראה שהזירה הבינלאומית, רובה לפחות, עשויה להיות מוכנה לשנס מותניים, בהינתן מספר עקרונות ברורים יותר, ובעיקר סביב החלופה השלטונית, ולוח זמנים אמין ביחס לכוונתה של ישראל לצאת מרצועת עזה.

חוסר האמון כלפי נתניהו, לצד האנדרלמוסיה והפיצול בזירה הפלסטינית, מנמיכים במידה לא מועטה את רף הציפיות בזירה הבינלאומית.

מבחינתה של ישראל, חשיבה אסטרטגית (אמנם מצרך קצת נדיר) ביחס לתוכנית שיקום מקיפה ברצועת עזה, מחויבת המציאות מכל בחינה שהיא, ויפה שעה אחת קודם.

זו חייבת להיעשות בשיתוף פעולה עם ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי, ארגונים לא-ממשלתיים רלוונטיים, ומדינות בעלות עניין באזור. היא צריכה לכלול שורה ארוכה של תחומים מרכזיים, ובראשם: הסדרה של מפת המעברים להעברת הסיוע ההומניטרי, וחומרי הגלם הנדרשים לפעולות השיקום.

כישלונו של המזח שארה"ב הפעילה איננו מייתר בהכרח את חשיבותו של מסדרון ימי דרך קפריסין, אולם זה המחיש את נחיצותם של המעברים היבשתיים בשלב הנוכחי. ישראל חייבת לבסס את נמל אשדוד כשער המרכזי, ואת פתיחתם של המעברים הצפוניים לרצועה. הסוגיה של מעבר רפיח ואופן השליטה בציר פילדלפי יכולה לחכות, לפחות בהקשר זה כמובן, לנוכח הרגישות המדינית.

מעבר לשורה ארוכה של תחומים שידרשו תקציבים עצומים ומאמץ לוגיסטי רב – התשתית האורבנית, מוסדות הבריאות, אספקה סדירה של מים וחשמל ועוד, חיוני מאד לאוורר את החשיבה סביב פרויקטים אסטרטגיים, שחשיבותם לטווח הזמן הארוך יותר הינה לאין ערוך.

נמל ימי בעזה

הפרויקט הראשון נוגע לנמל הימי בעזה. רבות דובר, בעבר ובהווה, על סוגיית הנמל הימי (והאווירי בזמנו), תוך התנגדות ישראלית תקיפה לכך. הן כסמל ריבונות וכמובן מתוך חשש ביטחוני.

טרם המלחמה נבחן, די ברצינות, הרעיון להסתייע בנמל אל-עריש, באופן שישרת את האינטרסים של כלל השחקנים הרלוונטיים. הנסיבות הנוכחיות דוחקות הצידה את חלופת אל-עריש, בעיקר לנוכח חוסר האמון בין ישראל ומצרים סביב (היעדר) האופק המדיני, שלא להזכיר את החשש המצרי מכוונה ישראלית לדחוק את הפלסטינים מהרצועה לשטחם.

מבחינתה של ישראל, היום שאחרי המלחמה מחייב שידוד מערכות אסטרטגי ביחס לעתידה של רצועת עזה והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל. מבחינה זו, נמל ימי בעזה, שבשלב ראשון (שיארך זמן רב, מן הסתם) יהיה נתון תחת פיקוח ביטחוני ישראלי – יכול להיות בשלב מתקדם יותר חלק מבנייתה של מערכת פלסטינית עצמאית, שמשתחררת מן הכיבוש הישראלי.

שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה

הפרויקט השני נוגע לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. ממשלת ישראל הנוכחית ראתה בחיוב, עוד טרם ה-7 באוקטובר ותחת שליטת החמאס ברצועה, את פיתוחו האפשרי של השדה, בהובלה מצרית.

קידום פיתוחו של השדה מקבל חשיבות רבה לא פחות בנסיבות הנוכחיות: יש בכך כדי לתרום רבות כלכלית ומדינית (מעורבות הרשות הפלסטינית) מבחינת הפלסטינים, ולא פחות חשוב מכך מבחינתה של מצרים. יהיה בכך כדי לתרום גם למכלול שיתוף-הפעולה האזורי שהתעצם בעשור האחרון במזרח הים-התיכון.

מבחינות רבות, עיסוק עכשווי בסוגיית השיקום עלול להיתפס כלא מציאותי, לבטח בטרם קווי הסיום של המלחמה ברורים יותר. בה בעת, מדובר בשורה ארוכה של שאלות, שישראל תהא חייבת לעסוק בהן במוקדם או במאוחר, ועדיפה שעה אחת קודם. חשיבה אסטרטגית כעת מתבקשת ומתחייבת: היא תשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כמו גם מדינית-הסברתית בטווח הזמן המיידי-קרוב.

המאמר פורסם ב-29.7.24 באתר זמן ישראל.