"המאבק על סוריה" נפתח מחדש

בעשור הראשון לשלטונו, בשאר נותר מושא לחיזורים משני הצדדים והוא ניצל זאת היטב על מנת לקדם את האינטרסים שלו ושל משטרו. ואולם, לסיוע שקיבל מרוסיה, איראן וחיזבאללה בתקופת "האביב הערבי" ושתרם תרומה מכרעת לשרידותו, היה מחיר מדיני, צבאי, כלכלי ואזרחי – הישענות על ציר ההתנגדות עד כדי תלות בה, הפיכת סוריה לבסיס השפעה רוסי ואיראני במזרח התיכון ושימוש בטריטוריה שלה כגשר לאספקת בעלת הברית החשובה של איראן בלבנון – חיזבאללה.

במהלך מלחמת 7 באוקטובר, סוריה לא מילאה תפקיד פעיל וזאת משום ההשלכות הקשות של מלחמת האזרחים, אולם גם התפקיד הפאסיבי שמילאה מיקם אותה כחלק מציר ההתנגדות. היו לא מעטים שקיוו כי המכה שספג ציר זה תוביל את בשאר ללכת בעקבות אביו ולשנות את האוריינטציה הצבאית והמדינית שלו, וזאת במיוחד בשל חילוקי דעות וחששות שנשמעו לאחרונה מפני השתלטות איראנית על סוריה.

מתקפת המורדים הפתיעה אפוא את כולם. הם ניצלו היטב את העיתוי שאיראן וחיזבאללה ספגו מכות קשות מצד ישראל ואילו רוסיה שקועה במלחמתה נגד אוקראינה, וגם מושקעת בסכסוך הפוליטי בגיאורגיה. הגורמים שהצילו את אסד במהלך מחאות האביב הערבי שוב לא יכלו להצילו.

הבעיה היא שכוחות המורדים אינם עשויים מקשה אחת. הם התאחדו במשימה להדיח את משטר אסד, אך הדרך לבניית ישות סורית מתפקדת תהיה ארוכה, משום שכל אחת מהקבוצות האתניות והדתיות – סונים, כורדים, דרוזים, עלאווים – מדמיינות להן סוריה משלהן, גם אם הן מאוחדות סביב הדגל הסורי החדש-ישן, שהוא דגל של העצמאות מהמנדט הצרפתי.

הזירה הסורית מציעה כמה תרחישים אפשריים: בתרחיש האופטימי היא שומרת על גבולותיה המוכרים ומקימה משטר ייצוגי בעקבות תהליך בחירות. בתרחיש הפסימי היא מתפרקת ליישויות נפרדות בין העדות השונות. בין שני תרחישי הקיצון הללו, קיימים כמה תרחישים יותר ריאליים הנעים בין עלייתו של משטר איסלאמי בצביון כזה או אחר לבין התנגשויות מזוינות בין העדות השונות. ניצנים ראשונים נראים כבר בצפון בין מורדים הנתמכים על ידי טורקיה ובין הכורדים

מבחינה אזורית, סוריה חזרה למקומה הטבעי בעולם הערבי. הברית עם איראן מאז 1980 לא הייתה טבעית משום שסוריה משחר עצמאותה הייתה בעלת ברית של מצרים וסעודיה. אף שמצרים של נאצר הפיצה את הפן-ערביות, שורשיה של אידיאולוגיה זו נטועים בסוריה. ולכן, גם אם הזהות האיסלאמית תהפוך מרכזית, סוריה תישאר נדבך חשוב בעולם הערבי. סילוקם של העלאווים – שנתפסו ככופרים או שיעים (תלוי את מי שואלים) – מהשלטון וחזרת הסונים מבטיחה כי הברית עם איראן וחיזבאללה אינה רלוונטית עוד.

ישראל יצאה, כמובן, נשכרת מהשינויים בסוריה משום שהיא אינה מהווה איום בטווח הנראה לעין וזאת כתוצאה מהמהלומה הצבאית שספגה וכן ההשלכות הכלכליות הקשות של מלחמת האזרחים. יתרה מזו, ליציאתה של סוריה מציר ההתנגדות תהיינה השלכות אזוריות משמעותיות, משום שבתוך מה שכונה "הסהר השיעי" נוצר חיץ גיאוגרפי שיקשה על העברת אמצעי לחימה לחיזבאללה בלבנון. העובדה שציר ההתנגדות הפך לציר שיעי טהור מייצרת ציר סוני נגדי שלו אינטרסים משותפים רבים עם ישראל.

השינוי בסוריה אינו עוד שינוי משטרי במזרח התיכון. הוא משמעותי משום שהוא גורם לחידוש המאבק בסוריה ועל סוריה בין הכוחות האזוריים והבין-לאומיים. סוריה אומנם יצאה ממעגל ציר ההתנגדות, אך אין זה אומר שהיא עברה אוטומטית למחנה השני, במיוחד כאשר איראן ורוסיה ינסו לפעול על מנת לשמר אחיזתן או השפעתן במדינה. מצד שני, ארצות הברית כבר מקיימת מגעים עם הגורמים השונים בסוריה וגם ישראל אינה טומנת ידה בצלחת. במילים אחרות, כפי שחזה סיל, המאבק על סוריה נפתח מחדש והוא טומן בחובו פוטנציאל ליצירת הזדמנויות חדשות עבור ישראל והמערב.

המאמר פורסם ב-17.12.24 ב-N12.