כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
הפסקת האש בלבנון החלה לפני פחות מחודש, ולמעשה, אמורה להיות קבועה. אולם קיימת אי־בהירות בשאלה מה ואיך יקרה בתום 60 הימים של הפסקת האש הזמנית. כזכור, כוחות צה”ל אמורים לסגת משטח לבנון עד אז.
בנקודת הזמן הנוכחית בולטות שתי תפיסות שונות. הצד הלבנוני מפרש את הפסקת האש במונחי חזרה להחלטה 1701, אומנם בנסיבות אחרות מאלו של 2006. כעת, מדובר במכה ניצחת שספג חיזבאללה, מכה שכבר מקרינה על הזירה הפנימית בלבנון. ניכר מאמץ אסרטיבי יותר לבחירת נשיא שאיננו מוכתב על ידי חיזבאללה. בעדה השיעית מדווח על קולות אופוזיציוניים לארגון, שיש לראות אם וכיצד יתפתחו.
מבחינת ישראל, מדובר אומנם בחזרה לנוסחת 1701, אבל החשיבה הישראלית רחוקה מזו של 2006 ונשענת הרבה פחות על הכלה. קריסת משטר אסד בסוריה מתווספת לכך. התמונה בדמשק איננה ברורה דיה, אבל השלכותיה על לבנון, איראן והאזור כולו משמעותיות וכבר ניכרות. מבחינה זו, השאלה מה יקרה ביום ה־61 להפסקת האש בלבנון מקבלת משמעות מיוחדת. חשוב לשים לב בעניין לשני מועדים חשובים: ישיבת הפרלמנט הלבנוני לבחירת נשיא ב־9 בינואר, וכניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן ב־20 בינואר.
השאלה הקריטית היא, האם הזירה הפוליטית והחברתית בלבנון תצליח לגייס את תעצומות הנפש הנדרשות ותפעל בהצלחה ליישומו של תהליך סבוך ומורכב של חיזוק העצמאות של מוסדות המדינה? ובמקביל, האם לישראל יש אורך הרוח וההבנה המספיקים כדי לאפשר לתהליך זה לקרום עור וגידים?
ישראל חייבת להגדיר היטב את יעדיה האסטרטגיים מול הזירה הלבנונית. בה בעת, שומה עליה לאמץ איפוק באופן שלא יפגע, בטרם עת, בסיכויים לקיום תהליכים פנים־לבנוניים שמשרתים באופן ישיר את האינטרסים של ישראל. מיותר לומר שאל לה להיות מעורבת, או אף להיראות כזו, בתהליכים אלו. נדרש תיאום ציפיות ברמה המדינית, כמו גם מול דעת הקהל בישראל. אחרת, יש סכנה שנחזור למתכונת מוכרת מהשנה האחרונה.
המאמר פורסם ב-24.12.24 באתר מעריב.
