המזה"ת מתעצב מול עינינו ואנחנו עדיין עסוקים בחיסולים

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

12 שנה לאחר שסוריה הושעתה מחברותה בליגה הערבית ישתתף הנשיא בשאר אסד בכינוס של הארגון ביום שישי בריאד בירת סעודיה. חזרתה של סוריה, שקודמה על ידי איחוד האמירויות וירדן, היא רק אחד מהשינויים האסטרטגיים המתרחשים בימים אלה סביבנו במזרח התיכון.

בחסות סין מתאוששת איראן מהסנקציות המערביות ומשקמת את יחסיה עם סעודיה ועם איחוד האמירויות, מהלך שמקרב לסיומו גם את העימות עם החות'ים בתימן, שעד כה נהנו מתמיכה של טהרן. הסינים השכילו לנצל את היציאה האמריקנית מהסכם הגרעין, שפירקה את הקואליציה הבינלאומית שבנה ממשל אובמה, בכדי לאפשר לאיראן דרך מילוט מהסנקציות בתמורה לשיתוף פעולה אסטרטגי. גם רוסיה לא טומנת את ידה בצלחת ומעמיקה את שיתוף הפעולה עם האייתוללות על רקע המלחמה באוקראינה.

אל מול ההתפתחויות האזוריות הללו היה ניתן לצפות שגם ישראל תפעל באופן אסטרטגי, אבל בשנים האחרונות היא נטשה כמעט לחלוטין את המחשבה על ההתמודדות עם שינויי העומק האזוריים ומתרכזת בטקטיקה. פחות הסכמים, יותר מבצעים דוגמת "מגן וחץ". הסכמי אברהם שנחתמו לפני קרוב לשלוש שנים כתוכנית חליפית למניעת הסיפוח שתכנן בנימין נתניהו לקבל מ"עסקת המאה" של דונלד טראמפ היו הפעם האחרונה שבה לקחה ישראל חלק במהלכים האסטרטגיים האזוריים. מאז המזרח התיכון התקדם ואנחנו נשארנו מאחור. אמירתו של הנרי קיסינג'ר מלפני כיובל שנים, שלפיה "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים", תקפה מאי פעם ומובילה אותנו לדרך מדינית ללא מוצא.

נתניהו, שלכוד, אם מרצון ואם מכורח, בממשלה ימנית קיצונית, מגלה שהמחיר של תחזוק קואליציה משיחית הוא התרחקות מבעלות ברית. הביקור של איתמר בן גביר בהר הבית הביא לביטול הביקור של ראש הממשלה באיחוד האמירויות. גם ההזמנה מהבית הלבן עדיין לא נשלחה ונתניהו מגלה שככל שהאמריקנים מתרחקים ומאבדים בו עניין, גם מדינות האזור מאבדות עניין בישראל. חוזקתנו הגדולה ביותר עד כה הייתה היותנו הגשר לבעלת הברית ארה"ב, וכשהגשר רעוע אנחנו הופכים להרבה פחות נחשקים או רלוונטיים.

פתגם ערבי עתיק אומר ש"בתנועה יש ברכה" (في حركة بَرَكة), וישראל מתעקשת להיתקע במקום, בלי מו"מ עם הפלסטינים או שיח אזורי. התוצאה היא עוד ועוד משברים טקטיים, עוד מבצעים ועוד חיסולים שלא מובילים אותנו לשום מקום. לישראל אין אסטרטגיית יציאה, לא ממבצעים צבאיים וגם לא מהמציאות היומיומית המדממת.

בניגוד אלינו, מדינות האזור כן דואגות לתנועה מתמדת. הן מחדשות קשרים ישנים, כורתות בריתות חדשות ומייצרות מציאות חדשה שישראל אינה חלק ממנה. זו אינה גזירת גורל. ישראל יכולה להיות חלק מהאזור רק אם תפנים את המקום המרכזי שיש לסוגייה הפלסטינית (למרות הסכמי אברהם, שבאו לעולם בתמורה לוויתור על פנטזיית הסיפוח המסוכנת).

מי שחולם על שלום עם סעודיה צריך להתחיל בשיח משמעותי עם הפלסטינים. הדרך לריאד עוברת ברמאללה ובחידוש האמון מול וושינגטון, שנסדק לא רק על רקע ההפיכה המשטרית אלא גם בשל חוסר המעש המדיני ומהכניעה לעוד ועוד פרובוקציות מימין כגון עליות להר הבית, צעדי סיפוח דה-פקטו והסכמים קואליציוניים שיובילו לסיפוח דה-יורה. אנחנו זקוקים לאמריקנים כדי לחזור ולקחת חלק במהלכים האזוריים, ואנחנו זקוקים להידברות עם הפלסטינים כדי לייצר תקווה ואופק מדיני במקום לחיות מסבב לסבב, מפיגוע לפיגוע.

המאמר פורסם ב"ynet" ב18 למאי.