כל הפרסומים
/ ישראל וארה״ב
אישור "חוק ההתנתקות" בקריאה שנייה ושלישית בכנסת השבוע, הוא מהלך של שיכרון כוח המסכן את המשך יציבותה של הברית האסטרטגית בין ארה"ב לישראל. אבל עוד לפני ארה"ב, ביטול חוק ההתנתקות ביחס לאיסור כניסת ישראלים לצפון השומרון רע לישראל כי הוא מקל נוסף בגלגלי "פתרון שתי המדינות". זו המטרה המרכזית של מגישיו, זו הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת ממנו, והיא כמובן גם לא היחידה. מעבר לכך, הוא מעניק מתנה לפורעי חוק שהתיישבו על קרקע פרטית פלסטינית והתעקשו לחזור אליה באופן ששם ללעג את החוק הישראלי והעמיד בסיכון חסר אחריות את החיילים שנדרשו לאבטח אותם. מי שמשלם את המחיר הכי קשה הם הפלסטינים כמובן, שפעילות צה"ל כדי להגן על פורעי החוק המתנחלים פוגעת במרקם החיים שלהם.
ההכללה של צפון השומרון בתוכנית ההתנתקות היתה תוצאה של ניסיון מצד ממשלת ישראל לקבל תמיכה במהלך ולזכות בערבויות מארה"ב. ממשל בוש ביקש לחזק באמצעותה את הרצף הטריטוריאלי הפלסטיני באזור שבו ההתנחלויות הישראליות היו מבודדות ומנותקות. בתמורה להסכמתו לפינוי בצפון השומרון, קיבל ראש הממשלה אריאל שרון מכתב התחייבויות מבוש שהכיר בכך שבמסגרת הסכם עתידי יישארו גושי ההתיישבות בריבונות ישראלית ושלא תהיה זכות שיבה משמעותית לתוך שטחה הריבוני של ישראל, כמו גם בזכותה של ישראל לגבולות ברי הגנה. שניים מהעקרונות הללו נחוצים להבטחת קיומה של מדינת ישראל והשלישי מבטיח דווקא את הישארותן של התנחלויות בתמורה לפיצוי הפלסטינים דרך חילופי שטחים, בכל הסדר שארה"ב תהיה מעורבת בו.
מכתב בוש לשרון הוא התחייבות שלטונית אמריקאית לישראל, התחייבות שניתנה בתמורה להתחייבות ישראלית שהופרה השבוע. כשמדינה חוזרת בה מהתחייבויותיה, גם הצד השני כבר לא מחויב. הצעת החוק הנוכחית לא רק שמפרה התחייבות של ראש ממשלה ישראלי לנשיא אמריקאי, אלא גם מציבה סימן שאלה כבד על כל מחויבויותיה של ממשלת ישראל, שמוכיחה שאי-אפשר לסמוך עליה; שהלחץ הפוליטי מבית גובר על התחייבויות כלפי חוץ.
דווקא בתקופה שבה הביקורת האמריקאית על ההפיכה המשטרית הולכת וגדלה, בוחרת הכנסת בגיבוי הממשלה להוסיף עוד קיסם למדורה, הפעם בדמות הפרת התחייבות לוושינגטון. לעתים נדמה שהממשלה הזו מתנהלת במנותק מהאינטרסים הקיומיים של ישראל – כך באישור החוק לביטול ההתנתקות, כך בקריאתו של השר עמיחי שיקלי לשגריר תומאס ניידס "להתעסק בענייניו".
אבל ענייני ארה"ב שלובים בענייניה של מדינת ישראל, שזקוקה לברית עם ידידתה הטובה ביותר. ההתנתקות והנסיגה מצפון השומרון לא היתה ההתחייבות הישראלית היחידה – גם ל"הסכמי אברהם" קדמה ההתחייבות להימנע מסיפוח. לארה"ב ולמדינות החתומות על הסכמים אלה לא תהיה עוד סיבה להאמין לממשלת ישראל, שבהינתן הלחץ והיכולת הפוליטיים היא לא תפר גם את ההתחייבות הזו ולא רק אותה. הזמנה של שגריר ישראל בארה"ב, מייק הרצוג, לשיחת נזיפה חריגה על-ידי סגנית שר החוץ, וונדי שרמן, מעידה על החומרה בה רואים האמריקאים את ביטול חוק ההתנתקות.
רגע לפני הרמדאן, ביטול ההתחייבות הישראלית היא מסר מסוכן שיוצא מהכנסת לכל מדינות האזור עימן יש לנו הסכמים. מסר לפיו אין בישראל רציפות שלטונית, אין תוקף להתחייבויותיה של המדינה ומשכך אי-אפשר עוד לסמוך עליהן. זהו מסר לפיו ממשלת ישראל היא סוכנת של חוסר יציבות באזור שמשווע לכמה שיותר יציבות ושקט. ההחלטה מציגה את ההסכמות שהושגו במפגשים בעקבה ובשארם א-שייח כלא רלוונטיים. ניצני חוסר האמון כבר הנצו בהתרחקות איחוד האמירויות, בעיכוב שיתופי פעולה ביטחוניים ודחייתה למועד בלתי יודע של הזמנת ראש הממשלה נתניהו, כמו גם בהרחבת הקרע עם ירדן בעקבות עליית בן-גביר למתחם אל-אקצא. כעת, החשש ממדיניות ישראלית של העמקת הסיפוח, עלול להוביל אותנו להתרחקות נוספת. זאת, במקביל לפגיעה ביציבות הרשות הפלסטינית המעורערת בין כה וכה, נוכח התחושה ברחוב הפלסטיני ששיתוף הפעולה הביטחוני רק מביא עוד צעדים ישראלים חד-צדדיים ומספר שיא של הרוגים.
גם אירופה מסתכלת עלינו בעיניים חשדניות. כל נשיא וראש ממשלה שנתניהו מתארח אצלו, דואג לתת ביטוי פומבי לחששות האירופאים מהכיוון האנטי-דמוקרטי שהממשלה צועדת בו. כעת תתווסף לכך גם ביקורת על התנהלותה המדינית, או נכון יותר האנטי-מדינית של הממשלה. ביקורת זו עלולה לפגוע גם בשיתופי הפעולה הביטחוניים ובשיתוף הפעולה הנחוץ לישראל לצורך עצירת תוכנית הגרעין האיראנית.
מדינת ישראל היא זו שזקוקה בראש ובראשונה לברית האסטרטגית עם ארה"ב. היטיב לנסח זאת זאב שניר, מי שכיהן עד לאחרונה כראש הוועדה לאנרגיה אטומית, כשאמר לנדב איל בראיון שפורסם ב"ידיעות אחרונות": "בלי הגיבוי האמריקאי מדינת ישראל תתקשה מאוד להתקיים ואני אומר את זה בלשון המעטה". ובברית הזו ממשלת ישראל ממשיכה לחבל כדי לספק את התאוות הפוליטיות של הימין הקיצוני, והיא עושה זאת בצל חשש גובר במערכת הביטחון מהתלקחויות ערב הרמדאן.
מניסיון העבר, בקרוב מאוד נפנה לאמריקאים ונבקש את חידוש מלאי טילי ה"טמיר" של מערכת "כיפת ברזל". אותה הזדמנות גם נבקש שוב גיבוי במועצת הביטחון ובביה"ד הבינלאומי בהאג. הגיע הזמן להחזיר את הגה המדינה לאנשים עם אחריות לאומית ולמנוע מסוכני כאוס לפגוע באופן כה אנוש בביטחוננו הלאומי.
המאמר פורסם ב"הארץ" ב-23 במרץ.
