כינון היחסים החדש או המחודש עם איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו – ואולי גם עם מדינות נוספות בהמשך – הוא התפתחות מבורכת, אשר שינתה את פרדיגמת החשיבה. אם עד כה הנחת העבודה הייתה שמדינות ערב לא תנרמלנה את יחסיהן עם ישראל ללא פתרון, או לכל הפחות התקדמות משמעותית בפתרון הבעיה הפלסטינית, הובהר כי לפחות חלק ממדינות ערב אינו מוכן לחכות עוד. הפרדיגמה הישנה שהושתתה על הצהרות בפומבי ובחשאי של המנהיגים הערביים, על סקרי דעת קהל שנערכו במרחב הערבי, וכן על השיח שמתקיים ברשתות החברתיות, לא הצליחה לחשוף את הכמיהה הפנימית של אליטות ערביות לקדם את האינטרסים הפרטיקולריים שלהם. במובנים רבים, מדינות אלה עשו מה שסאדאת עשה ב-1979, כאשר חתם על שלום נפרד עם ישראל. אמנם הסכמי קמפ-דיוויד ב-1978 הבטיחו פתרון הבעיה הפלסטינית על בסיס אוטונומיה, לצד השלום הישראלי-מצרי, אולם בפועל שיחות האוטונומיה נזנחו בראשית שנות ה-80, בשל ההתעקשות הישראלית מצד אחד, ואי הרצון המצרי לשבור כלים מצד שני. בניגוד לשלום עם מצרים, השלום עם ירדן ב-1994 התרחש במידה רבה בשל ההתקדמות בנושא הפלסטיני, ובמיוחד הסכם אוסלו ב-1993, אשר העניק אישור וגושפנקא למלך חוסיין להתקדם בערוץ הבילטרלי הישראלי-ירדני.
הנכונות והמוכנות הערביים לנרמל את היחסים ללא קשר לבעיה הפלסטינית הינם תולדה של ארבעה גורמים: ראשית, הרצון לנצל את חלון ההזדמנויות הצר שנוצר עם ממשל טראמפ עד לסיום כהונתו והבנה שממשל זה מוכן לשלם מחיר גבוה – יש שיאמרו מופקע – עבור השלום עם ישראל. בכלל, יש כאן תופעה חדשה ומעניינת והיא שצד שלישי משלם את המחיר של הסכם בילטרלי. וכך, האמירויות זכתה לעסקת נשק יוצאת דופן בהיקפה, ובראשה מכירת מטוסי אפ-35 המתקדמים ביותר בעולם; סודאן זכתה להוצאתה מחוץ לרשימת המדינות התומכות בטרור – צעד ששווה הרבה כסף מבחינת הלוואות והשקעות מערביות; ואילו מרוקו זכתה להכרה אמריקנית בסיפוח הסהרה – הכרה אותה ניסתה להשיג מאז פלשה לסהרה ב-1975 גם באמצעות הסתייעות בלובי היהודי בארה"ב, אך ללא הצלחה. גם בעבר זכו המדינות שחתמו על שלום עם ישראל לסיוע אמריקני נדיב, אולם הוא ניתן בנוסף למחיר שישראל שילמה בנסיגה מטריטוריה כבושה ובסיוע מדיני וכלכלי. אמנם המחיר שישראל שילמה מול מצרים היה בולט יותר מבחינת הנסיגה בסיני ופירוק ההתנחלויות, אולם גם מול ירדן הסכימה לתיקוני גבול, לחלוקה נדיבה של מימי הירדן והענקת תפקיד בניהול הר הבית (אל-חרם אל-שריף) בירושלים.
הסיבה השנייה נוגעת לחשש שהממשל החדש של ביידן – בניגוד לטראמפ – ילך על הסכם עם איראן בסוגית הגרעין. על מנת לקדם את הסכנה הזו, חבירה פומבית לישראל נועדה לאותת לאיראן על משוואת הרתעה חדשה במקרה שארה"ב תבחר ללכת בנתיב ההסכם. בהקשר זה יש גם לציין את החשש מהשלמת תהליך נסיגתה של ארה"ב מהמזרח התיכון – מסוריה, אפגניסטן ועיראק. תהליך זה החל בתקופת אובמה, נמשך בתקופת טראמפ והוא ימשיך, קרוב לוודאי, גם בתקופת ביידן. במצב זה, השחקניות האזוריות נשארות לבדן להתמודד עם האיומים. בעידן של נסיגה אמריקנית מהאזור, חשיבותה של ישראל לחלק ממדינות האזור עולה.
הסיבה השלישית קשורה לירידה בחשיבותה של הסוגיה הפלסטינית בעקבות האביב הערבי ומגפת הקורונה, שהפנו את תשומת הלב של מדינות ערב לסוגיות פנים. תוצאה זו הובילה לסיבה הרביעית והיא התגובה האדישה יחסית מצד מדינות ערביות ומוסלמיות ליוזמה של האמירויות שחיזקה את הביטחון של שליטים אחרים להמשיך את המומנטום. תופעת "הדומינו" שחזינו באביב הערבי חזרה על עצמה, וזאת בשל הקשר הזהותי בין מדינות ערב. אם בעבר הפלסטינים קיבלו תמיכה וחיזוק במסגרת מה שנקרא "חזית העמידה האיתנה" שהתנגדה לשלום עם ישראל (וכללה גם את עיראק, סוריה, לוב, אלג'יריה, ודרום תימן), הרי כל המדינות הללו בעצמן אינן עומדות איתן ואינן במצב לסייע לפלסטינים.
תהיה זו טעות להסיק כי התהפכות סדר פתרון הבעיה הפלסטינית משנה או מפחיתה מחשיבות פתרונה. בעיה זו נותרה לב הסכסוך ולא ניתן יהיה להתחמק מכך, במיוחד לאור המגמה ההולכת וגוברת של התאדות פתרון שתי המדינות מצד אחד, והמגמות הדמוגרפיות מצד שני, הקובעות כי מספרם של הפלסטינים בארץ ישראל המנדטורית יהיה בקרוב גדול ממספרם של היהודים (כיום המצב כמעט שווה, 6.8 מיליון). הקשרים אפוא עם דובאי, מנאמה, רבאט, ח'רטום, ואולי בירות ערביות ומוסלמיות נוספות – חשובים ככל שיהיו והם חשובים – אינם תחליף לפתרון הבעיה הפלסטינית.
נהיר כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יהיה בראש מעייניו של ממשל ביידן, אלא הוא יתמקד בבעיות פנים וחוץ הקשורות להשלכות של מגפת הקורונה, ההסכם עם איראן ועוד. ואולם, בפני ממשל ביידן נוצרה הזדמנות לקדם פתרון, וזאת מכמה סיבות: ראשית, הוא לא טראמפ. דהיינו, הממשל הדמוקרטי החדש יעשה כל מאמץ להתרחק מהמורשת של טראמפ בסכסוך שהובילה לקרע עם ההנהגה הפלסטינית, לנקיטת צעדים חד-צדדיים לטובת ישראל (כמו הכרה בירושלים כבירת ישראל שיכולה הייתה להוות קלף במשא ומתן), ובכלל להפיכת ארה"ב למתווך לא הוגן בעליל. יתרה מזו, נסיגה אמריקנית צבאית מהמזרח התיכון מהווה הזדמנות להגביר דווקא את המעורבות המדינית, ובכך לשדר לבעלות הברית באזור כי ארה"ב אינה "נוטשת" את המזרח התיכון. שנית, לאחר שספגו כמה חבטות מהאמריקנים וממדינות ערב, נראה כי הפלסטינים נכונים להשתלב מחדש במשא ומתן לאחר שהבינו כי העמדה התוקפנית שנקטו נגד המדינות שנרמלו את יחסיהן עם ישראל הייתה שגויה משום שהיא פגעה מבחינה מדינית וכלכלית ברשות הפלסטינית. זאת ועוד, חזרתו של ממשל דמוקרטי בראשות ביידן נתפסת על ידי אבו מאזן והרשות כהזדמנות לשקם את מעמדם בזירה האמריקנית. החזרת התיאום הביטחוני עם ישראל וקבלת כספי הסילוקין מידי ישראל מהווים צעד ראשון בכיוון זה. יתכן וזו תהיה ההזדמנות האחרונה של אבו מאזן להשיג את מטרתו – הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. ולבסוף, דווקא ההליכה של מדינות ערב לעבר שלום נפרד עם ישראל מחזקת את הרצון והצורך שלהם לפצות על כך שנטשו לכאורה את העניין הפלסטיני, וכך לחזק את הלגיטימציה מבית לשלטונם.
באופן פרדוקסלי, היפוך של סדר פתרון הבעיה הפלסטינית יוצר הזדמנות מחודשת לטיפול בבעיה. הנעלם הגדול עתה הוא זהותה של הממשלה החדשה שתיבחר בישראל ומידת רצונה להתקדם בפתרון הבעיה. הנסיבות העולמיות והאזוריות מייצרות לישראל הזדמנות ללכת על "מהלך גדול"; לא עוד הסכמים בילטרליים בין ממשלות בלבד, אלא מהלך אזורי לפתרון הבעיה הפלסטינית שיכלול גם את הסעודים ויוביל לפריצת דרך עם מדינות אסלאמיות גדולות כמו אינדוזניה ופקיסטן המקיימות קשרים עם ישראל מאחורי הקלעים. מהלך כזה לא יישאר ברמה של ממשלות אלא יביא גם לשינויים בתוככי החברה האזרחית הערבית המתנגדת ברובה לנורמליזציה עם ישראל. ל"עסקת מאה" שכזו יש סיכויים גדולים יותר מאשר ל"עסקת המאה" של טראמפ למרות שהיא בוודאי נראית כעת כמו חלום באספמיה.
**המאמר פורסם ב"הארץ", 6 בינואר 2021
