הסכם יצוא הגז: סיכוי לשיתוף פעולה לצד תקרת הזכוכית הגבוהה

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יטוס היום (חמישי) לאתונה כדי לחתום על הסכם יצוא גז טבעי לאירופה באמצעות הצינור EastMed שאמור לעבור דרך קפריסין ויוון. מטרת ההסכם, שעליו יחתמו גם ראש ממשלת יוון מיטסוטקיס ונשיא קפריסין אנסטסיאדס, היא לחזק את מחויבות שלוש המדינות להזכיר לטורקיה שהיא אינה שותפה לתוכניות האנרגיה השאפתניות באגן המזרחי של הים התיכון. החתימה לא צפויה לתרום לפתרון המחלוקות הימיות שמטילות צל גדל והולך על התקווה לשיתוף פעולה אזורי. כדי לממש את הפוטנציאל הגלום באוצרות הימיים שלה, על ישראל לבחון מחדש את מכלול מדיניות החוץ והאנרגיה שלה באזור.

מדיניות חוץ היא פריזמה חיונית להערכת הפוטנציאל והסיכונים שגלומים בפיתוח אנרגטי, וקובעי המדיניות והציבור בישראל חייבים להקדיש לנושא דיון רציני יותר. חסידי תוכניות נתניהו ליצוא גז טבעי מדגישים את היתרונות האסטרטגיים הטמונים בשיתוף פעולה עם השכנות, ואילו המתנגדים מדגישים את ההשלכות הפנימיות של תוכניות הממשלה, ובמיוחד – ההשפעה השולית על מחירי החשמל, המשך המונופול של חברות מעטות על שוק האנרגיה, וההשלכות הסביבתיות של קידוחים ימיים. אף צד אינו מתמודד ישירות עם הטיעונים של היריב, ולכן הדיון על אסטרטגיית יצוא האנרגיה תקוע בניוטרל.

אכן, לישראל יש עתה הזדמנות לתרום לבנייתה של ארכיטקטורה חדשה באגן המזרחי של הים התיכון, אולם אסור שהדבר יבוא על חשבון צרכים ואינטרסים מבית. שיתוף פעולה אנרגטי מצריך תכנון ארוך טווח, ומחויבות לבנייתן והרחבתן של מערכות היחסים עם השכנים. משמעות הדבר היא פיתוח אסטרטגיה שחורגת מהטווח המוגבל של צינורות גז. על מנת לשרטט את מסלול הטוב ביותר קדימה, ישראל זקוקה לשיח כן על הסיכוי למנף את משאביה האנרגטיים לכדי שינוי מהותי ברמה האזורית.

שיתוף פעולה אנרגטי בין מדינות אינו מוביל בהכרח ליחסים מדיניים משמעותיים יותר. קשרי האנרגיה של ישראל עם הרשות הפלסטינית, ירדן ומצרים מוכיחים זאת, למרות שהוא הניב עבור כולן שטף אנרגיה מקומית במחיר משתלם. ניהול משאבים ותחומי שיפוט נותרו סוגיות רגישות עבור הפלסטינים, השואפים לצמצם את תלותם בישראל; ההסכם שנחתם ב-2014 בין השותפים בשדה הנפט תמר לבין החברות הירדניות Arab Potash ו-Jordan Bromine נתקל בהתנגדות ציבורית בעמאן וחברי פרלמנט שם דורשים לא אחת מהממשלה לסגת ממנו; גם הקולות האופטימיים ביותר בקהיר לא יטענו כי צינור גז עם ישראל ישפיע על יחס הציבור כלפי ישראל.

אין בכל אלה כדי לפסול מאמצים לחיזוק קשרים עם שחקנים אזוריים באמצעות שיתוף פעולה אנרגטי. אולם, על הציבור בישראל לראות נכוחה את הסיכוי המוגבל לנורמליזציה עם שכנותיו הערביות כל עוד הסכסוך עם הפלסטינים אינו נפתר. אמנם הסיכוי לשיתוף פעולה גדל, אולם תקרת הזכוכית נותרה גבוהה. יש להתייחס באותה מידה של פיכחות לשותפויות אנרגטיות אחרות באגן המזרחי של הים התיכון.

עוד ב-2016 התייחסו פקידים ישראלים וטורקים לאפשרות שיתוף פעולה אנרגטי בין המדינות כסיבה עיקרית לפתרון מחלוקות. שנמוך היחסים ב-2010 נבע מפרשת המרמרה, אולם האופטימיות שפיוס יסלול את הדרך לחוזי גז טבעי עתידיים העניקה מוטיבציה לשני הצדדים. במצב העניינים הנוכחי, כבר לא סביר שישראל וטורקיה ישקלו שותפות מעין זו, והדבר ממחיש את טיבן הבלתי צפוי של הרוחות הגיאו-פוליטיות באזורנו. השחקנים מתחרים בינם לבין עצמם על כיוון זרימת משאבי האנרגיה שלהם.

חיזוק הקשרים בין ישראל, קפריסין ויוון הוא תוצר לוואי של מערכת היחסים העכורה בין ישראל לטורקיה בעשור האחרון. אחר פרשת המרמרה קיוו בירושלים שאפשר יהיה להחליף את הערך האסטרטגי של אנקרה בשותפים אזוריים אחרים. הברית המשולשת עם יוון וקפריסין, שנוצרה כתוצאה מכך וזכתה לכינוי "משולש האנרגיה", מהווה הישג משמעותי עבור הדיפלומטיה הישראלית. עם זאת, בניקוסיה ובאתונה חוששים שיום יבוא ואנקרה תושיט עלה זית לישראל. האם ייפגעו מאמציהם במידה שטורקיה תציע לישראל הצעה שהיא לא תוכל לסרב לה? כיצד ישראל תאזן בין הרצון לבנות מחדש את קשריה עם טורקיה לבין המחויבויות שלה לשותפיה ההלניים?

העובדה שאין כרגע היתכנות טכנית ומסחרית להקמת פרויקט דגל שבו תומכות ישראל, יוון וקפריסין – צינור הגז באגן המזרחי של הים התיכון – מדאיגה אף היא. בעוד האיחוד האירופי בוחן את היתכנות הצינור, הירידה במחירי הגז הטבעי בעולם והזמינות של אנרגיה זולה יותר עבור השוק האירופי, מציבים סימני שאלה רציניים בנוגע למיזם זה. בהתבסס על הנתונים הקיימים, ספק אם מחיר הגז הטבעי שישראל תייצא לאירופה יהיה תחרותי, בהינתן העלויות הכרוכות בהעברתו בצינור לאיטליה או לנקודה אחרת באיחוד. חרף התמיכה הפוליטית בפרויקט, רבים בתעשיית האנרגיה מביעים ספקות באשר למימושו.

התפתחויות אלה מטרידות את קובעי המדיניות בישראל. טורקיה מנסה לשוב ולהפוך רלוונטית נוכח הקמתו לפני כשנה של פורום הגז המזרח ים תיכוני (EMGF) – גוף שתפקידו לתאם בין האינטרסים האזוריים לטובת שיתוף פעולה אנרגטי ויצירת שוק גז אזורי. במהלך הקיץ, הציבה טורקיה ספינות קידוח בנקודות אסטרטגיות בים כדי לסמן את האזורים סביב קפריסין שהיא טוענת לבעלות עליהם. ב-29 בנובמבר הודיעה טורקיה כי הגיעה להסכם על גבולותיה הימיים עם ממשלת לוב (זו הנתמכת על ידי האו"ם), ובכך תקעה טריז סמלי שמאתגר את התביעות הימיות של יוון וקפריסין. המהלך גם טמן פוטנציאל לסיכון הביטחון הימי האזורי.

ישראל טוענת במשך שנים כי שיתוף פעולה אזורי בתחום האנרגיה לא נועד לדחוק את רגליהן של מדינות אחרות. אולם ככל שמהלכיה של טורקיה הפרו יותר ויותר קווים אדומים שיוון וקפריסין שרטטו, כך ישראל הצטרפה לביקורת שמתחו מצרים, האיחוד האירופי וארה"ב על אנקרה. כעת נותר לראות אם הקהילה הבינלאומית מתכוונת לקבוע אסטרטגיה שתכלול את טורקיה בנעשה או תדיר אותה. אם לשפוט לפי השתתפותו המתוכננת של נתניהו בפסגה השבוע, המתיחות האזורית רחוקה מסיום.

האם ישראל מקדמת מדיניות בתחום האנרגיה על מנת לממש יעדי מדיניות חוץ, או להיפך? האם על ממשלות עתידיות לשנות את המדיניות הזו בתקווה למקסם את הפוטנציאל הטמון בשיתוף פעולה אזורי או מתוך דאגה מכך שהיא מתעלמת מאינטרסים מבית? על הישראלים לשאול עצמם אם ממשלתם צריכה להמשיך להשקיע בתהליכים אזוריים אלה למען ביטחונה הלאומי של המדינה, גם אם הם לא ישפיעו לטובה על יוקר המחיה בארץ בקרוב (או אי פעם) וגם אם אין ערובה לכך שיניבו הטבות אסטרטגיות נוספות.

לנוכח החקירות המשטרתיות והמהלכים המשפטיים שננקטים באחרונה נגד דמויות מפתח באליטה הפוליטית והביטחונית, לישראלים יש סיבה טובה לספקנות בנוגע למוטיבציות של נבחריהם בתחום האנרגיה. הדרישה לשקיפות רבה יותר בקבלת החלטות בתחום זה – הכרחית. על דמוקרטיות בריאות לקדם מדיניות חוץ שמטרתה לממש את האינטרס הציבורי. ניהול שיח ציבורי פתוח, שמביא בחשבון גם את ההשלכות הפנימיות וגם את אלה החיצוניות של מדיניות האנרגיה הישראלית, יהיה צעד חשוב בדרך לכך.

המאמר פורסם בהארץ ב-2 בינואר 2020.