הפסגה הערבית מעניקה הכשר לסילוק חמאס, אבל ללא תוכנית קונקרטית

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

במהלך המלחמה, כמה מדינות ערביות מילאו תפקיד מועיל – מצרים וקטאר בתיווך, איחוד האמירויות וירדן באספקת סיוע הומניטרי לעזה וסעודיה בפעילות מדינית. עם זאת, כקולקטיב, הליגה הערבית לא שיחקה שום תפקיד. יוצאת דופן הייתה הפסגה הערבית והאיסלאמית שסעודיה אירחה בנובמבר 2023, אולם למעט הצהרות נגד ישראל, לצד קריאה לפתרון מדיני המבוסס על פתרון שתי המדינות על בסיס קווי 1967, לא ננקטה שום פעולה מעשית.

שני הסברים לתגובה הערבית הנרפית: האחת, תהליך ארוך ומתמשך של ירידה בחשיבותה של הליגה הערבית כמוסד לדיון וטיפול בבעיות ערביות. למען האמת, מאז הקמתה הליגה – והפסגה הערבית שהיא המוסד העליון שלה – ידעה הרבה כישלונות, אם כי לזכותה גם כמה הישגים חשובים, כמו מניעת האיום של עיראק לכבוש את כווית ב-1961, הפסקת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1976, אימוץ יוזמת השלום הערבית ועוד. הסיבה השנייה היא אי-רצון להתערב בעזה כל עוד לא הסתיימה המלחמה בוודאות. סיבה זו רלוונטית במיוחד למדינות המפרץ, היכולות לתרום סכומים גדולים לשיקומה של הרצועה.

פסגת החירום הערבית שהתקיימה ב-4 במרץ בקהיר, שכונתה באופן סמלי "פסגת פלסטין", מהווה לכאורה איתות להחייאת הדיאלוג הבין-ערבי ומוסד הליגה הערבית. עבד אל-מונעם סעיד, חבר פרלמנט ואיש מדע מדינה ידוע, אף הרחיק לכת כאשר ראה את האירוע כביטוי ל"ניאו-ערביות".

המתונות נדחקו לזרועות הקיצוניות

כינוס פסגת החירום הוא, במידה רבה, תולדה ותגובה ערבית לרעיון הגירת פלסטינים מעזה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אף שהרעיון רע מיסודו ולא ישים, הוא הוביל – או אולי אפילו הכריח – את מדינות ערב לגבש הצעת-נגד משלהם. מה שטראמפ לא לקח בחשבון הוא שהפגיעה בפרה הקדושה הערבית, בעיית פלסטין, תאחד את מדינות ערב, ובכך הוא אילץ את המדינות הערביות המתונות ליישר קו עם עמדות יותר קיצוניות.

מרבית מנהיגי מדינות ערב, כולל מלכים ונשיאים, כיבדו את מצרים והגיעו לפסגה, כולל הנשיא הסורי החדש, אחמד א-שרע, לו זו הופעה ראשונה במוסד הערבי העליון. עם זאת, יורש העצר הסעודי ונשיא האמירויות בחרו לשלוח את שרי החוץ שלהם, כנראה לאחר שהבינו לאן נושבת הרוח. הוועידה היוותה עבור הנשיא א-סיסי הזדמנות להציג מצג של מנהיגות ערבית.

ההודעה המסכמת נוסחה כמיטב הרטוריקה המלווה כינוסים ערביים. היא משקפת את המכנה המשותף הנמוך ביותר שניתן היה להשיג בו קונצנזוס ערבי. אי לכך, לא מפתיע כי ההודעה כוללת גינויים של ישראל המכונה "ישות" ולא מדינה. מנגד, ארגון חמאס כלל לא מוזכר.

אם מנקים את הרטוריקה השלילית כלפי ישראל, ניתן לסכם את ההצעות הערביות באופן הבא: קריאה להצבת כוח שלום של האו"ם לא רק ברצועת עזה, אלא גם בגדה המערבית (יהודה ושומרון); חזרה על הבחירה האסטרטגית הערבית בהשגת שלום, כפי שבאה לידי ביטוי ביוזמת השלום הערבית, שתבטיח את הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים; דחייה מוחלטת של כל מעשי אלימות, טרור וקיצוניות; התנגדות מוחלטת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים משטחם; אזהרה מפני מעשי סיפוח בגדה שעלולים להוביל את האזור למעגל מחודש של אלימות; אימוץ תוכנית המצרית לשיקום עזה (ראה להלן); כינוס במועד מוקדם ככל האפשר של ועידה בין-לאומית לדיון בשיקום ולגיוס תרומות; יישום מוחלט של הפסקת האש, תוך כדי נסיגת ישראל מעזה ומציר פילדלפי.

אחד הסעיפים המעניינים הוא הסכמה פלסטינית להקים בעזה מנהלה מקומית זמנית של טכנוקרטים, "תחת המטרייה של ממשלה פלסטינית", וזאת לצד קיום מאמצים לסייע להחזרת הרשות הפלסטינית לאחר השלמת רפורמות שלטוניות הן בקרב הרשות והן בקרב אש"ף. בינתיים הודיע שר החוץ המצרי, כי כבר נבחרו האישים שיכהנו במנהלה הזו. מצרים וירדן הבטיחו, מצידן, לאמן יחידות משטרה פלסטיניות כהכנה לחזרת הרשות לעזה. ההחלטה גם קוראת לישראל לכבד את הסכם הפסקת האש עם לבנון, להפסיק את מעשי התוקפנות בסוריה ולהסיג את כוחותיה לקווי הפרדת הכוחות מ-1974.

מעניין לציין כי לעיראק ולתוניסיה היה חשוב להביע את הסתייגותן מהשימוש במונחים "פתרון שתי המדינות", "4 ביוני 1967" ו"מזרח ירושלים". מהסתייגות זו אנו למדים כי כל שאר נציגי מדינות ערב ממשיכות לדבוק ביוזמת השלום הערבית מ-2002.

עוד קודם לפרסום ההודעה, התקשורת הציגה את עיקרי המסמך המחזיק 91 עמודים של תוכנית השיקום המצרית, אשר תואמה עם "פלסטין ומדינות ערב אחרות, ונתמכה על ידי מחקרים של הבנק העולמי ותוכנית הפיתוח של האו"ם". היא מוערכת בסכום של 53 מיליארד דולר, אשר יושקעו בשלושה שלבים: 3 מיליארד בתקופה המיידית; 20 מיליארד בשלב השני הכולל פינוי ההריסות, הקמת מבני ציבור ומגורים והשבחת קרקעות; ו-30 מיליארד בשלב השלישי, הכולל בניית אזורי תעשייה, נמלי דיג, נמל הפלגות ושדה תעופה.

למרות הפסגה – אין רצון לקחת אחריות על עזה

כדי לגייס את הכסף, מצרים מתכוונת לארח במועד קרוב ועידת שיקום בהשתתפות נציגים של הקהילה הבין-לאומית. ראוי להדגיש, כי בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" ב-2014, קהיר אירחה ועידה דומה ובה הבטיחו המדינות התורמות סכום של 3.5 מיליארד דולרים, אולם, בסופו של דבר רק כמחצית מהכסף הוקצה בפועל, וזאת בשל החשש כי למרות הקמתו של מנגנון עוקף חמאס – מרבית הכסף ילך בסופו של דבר לחיזוקו ולמימון פעולות טרור שלו, כפי שאכן קרה באמת.

הפסגה הערבית הדגישה כמה פרדוקסים: ראשית, אומצה תוכנית שיקום, אך לא ברור מהיכן יגיע הכסף, כאשר נכון לעכשיו אף מדינה לא התחייבה להקצות כספים, דבר הנובע מכך שהמלחמה עוד לא הסתיימה ולא ניתן להבטיח כי לא תחודש. שנית, למעט סיוע באימון כוחות משטרה, אף מדינה ערבית לא מוכנה להתערב במה שנעשה בתוך עזה. במילים אחרות, גם מדינות ערב רואות בעזה נטל ואין להן רצון לקחת אחריות עליה. יתרה מזו, ההודעה – שכאמור כלל לא מזכירה את חמאס – לא מבהירה כיצד יסולק הארגון וכיצד יוכלו הטכנוקרטים לקבל לידיהם את ניהול הרצועה. בנוסף לכך, הפסגה הערבית נכשלה להציע איזה תמריץ לישראל בדמות קישור פתרון הבעיה בעזה להסדר כולל, למעט אזכור סתמי של יוזמת השלום הערבית ממנה גם פרשו למעשה שתי מדינות.

באופן לא מפתיע, טראמפ וישראל מיהרו לדחות את ההצהרה והתוכנית לשיקום הרצועה מבלי להידרש לחלקים המאפשרים עבודה משותפת. בשורה התחתונה, בניגוד לציפיות רבים, הפסגה לא יצרה כלי יעיל ומועיל בטווח המיידי להמשך המשא ומתן על עזה. עם זאת, היא העניקה – גם אם בלשון מעורפלת – הכשר ערבי לסילוק חמאס ופתיחת הדרך לשלטון פלסטיני חלופי. להכשר זה תהיה משמעות בטווח הארוך, כאשר שאלה זו תהפוך להיות מציאותית. הדרך לשם נותרה מעורפלת.

המאמר פורסם ב-9 במרץ 2025 באתר N12.