הרעילות ביחסי ישראל-ירדן תפגע בסוף גם בביטחון

יצחק גל מרץ 2020
כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

הצטברות סוגיות ומחלוקות מרעילה את היחסים בין ישראל לירדן ומעצימה את המגמה השלילית ביניהן עד סיפו של משבר וניתוק. בעשור האחרון נזנחו היחסים הכלכליים, המדיניים והאזרחיים בין שתי המדינות והיקף שיתוף הפעולה בתחומים אלה הצטמצם מאוד. הסכסוך הישראלי-פלסטיני אשר רחוק מפתרון והיעדרו של תהליך שלום מחזקים את מגמות הניכור והעוינות כלפי ישראל בדעת הקהל הירדנית. מחלוקות הנוגעות להר הבית הן בעלות פוטנציאל נפיץ במיוחד והגבירו את המתיחות כמה וכמה פעמים. לכך מצטרפים אזכורים בישראל של רעיון "ירדן היא פלסטין" ואירועים חוזרים ונשנים שמתסיסים את דעת הקהל הירדנית, כגון מעצר של אזרחים ירדנים בישראל.

בנוסף לכך, שחיקת היחסים המדיניים והדיפלומטיים מותירה טענות ירדניות רבות כלפי ישראל (בתחומים אזרחיים וכלכליים) בלתי פתורות. חומרה מיוחדת יש לעיכובים המתמשכים במימוש מהלכים שהוסכמו בתחום המים, החיוניים להקלת המחסור החמור בירדן. בראש הסוגיות הללו עומד פרויקט "תעלת הימים" שתוכנן לכלול מתקן התפלה גדול בעקבה. בישראל התגבשה עמדה כי אין לפרויקט היתכנות – הן מההיבט הכלכלי והן מההיבט הסביבתי – והיא הקפיאה בפועל את הטיפול בו, באופן חד-צדדי, במקום למצוא עם הירדנים חלופות שיתנו מענה לצורך הדוחק של הממלכה במקורות מים חדשים. במקביל, גם מהלכים מוסכמים לגבי הגדלת כמות המים המוזרמת מהכנרת לשימושם של הירדנים נדחים שוב ושוב, עם ובלי קשר להקפאת פרויקט תעלת הימים.

ההנהגה והציבור הירדני שותפים לתחושה מעיקה שישראל אינה מכבדת את ירדן, מתעלמת מהאינטרסים והרגישויות שלה, ופעם אחר פעם נוקטת במהלכים המעמידים אותה במצבים קשים, עד כדי סיכון יציבותה. הדוגמה הבולטת והחמורה ביותר למהלכים ישראליים מסוג זה, עבור הירדנים, הוא השיח בנושא סיפוח בקעת הירדן, הנערך בישראל תוך התעלמות מוחלטת מממלכת ירדן כצד בעל עניין חיוני בנושא זה. שיח זה החל בהתבטאויות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ערב מערכת הבחירות בספטמבר 2019 (בניגוד לעמדת מערכת הביטחון לפי הדיווחים). לאחר מכן, לקראת ואחרי הפרסום של תוכנית טראמפ, הודיע נתניהו על מהלכי סיפוח מעשיים הצפויים להינקט באופן מיידי. לכך התווספו הודעות תמיכה בסיפוח הבקעה של כחול-לבן (אם כי תוך קביעה שיעשו זאת בכפוף להסכמה בינלאומית). התגובות בירדן להצהרות אלה היו קשות.

בעבר, היחסים המדיניים בין ישראל לירדן היו טובים דיים כדי לגבור על משברים רציניים, כגון ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל ב-1997 או הפיגוע שביצע חייל ירדני באי השלום בנהריים. ואולם, בשנים האחרונות, היחסים הורעו עד כדי אי-נכונות של המלך לשוחח עם ראש הממשלה. כתוצאה מהרעת היחסים, הצדדים מתקשים להתגבר אפילו על קשיים מינוריים. הידרדרות היחסים קיבלה ביטוי בולט ב-2019 בכישלון הטיפול בסוגיית המובלעות צופר ונהריים. חוזה השלום נחתם בכוונה ברורה לקיים את ההסדרים המיוחדים בשתי המובלעות למשך שנים רבות. חידוש ההסכם היה אמור להיות מהלך אוטומטי, אך על רקע היחסים המורעלים, סוגיית המובלעות הפכה לבעייה פוליטית קשה מבחינת ממשלת ירדן והמלך, והסתיימה בדחיית בקשתה של ישראל להאריך את הסכם חכירת הקרקע.

היחסים בתחום הביטחוני עומדים בניגוד חריף ליחסים בשאר התחומים. שיתוף הפעולה הביטחוני מניב יתרונות עצומים לשני הצדדים. הוא מתאפשר כיוון ששתי הממשלות זיהו את הצורך החיוני בו, והשקיעו את הרצון, המאמצים, המשאבים ותשומת הלב שנדרשו כדי לפתח אותו ולקיימו, למרות ההתפתחויות השליליות בתחומים האחרים. אולם, חשוב לקחת בחשבון כי מצב אנומלי זה, של יחסים מצוינים בתחום הביטחוני לצד יחסים מורעלים בתחומים האחרים, אינו בר-קיימא. ללא שיפור ממשי לרוחב החזית של מערכת היחסים, יהיה קושי גובר להמשיך ולקיים את מערכת היחסים הטובה גם בתחום הביטחוני.

גם בתחום הכלכלי אפשר להצביע על התפתחויות חיוביות בכמה תחומים מוגדרים המתנהלים בפרופיל ציבורי ותקשורתי נמוך, או שיש בהם אינטרס חיוני מיוחד לירדן. התחום החשוב ביותר בהקשר זה הוא יצוא הגז. תחום נוסף בו נרשמת מגמה חיובית מתמשכת, מזה קרוב לעשור, הוא סחר הטרנזיט. סחר זה מורכב בעיקרו מיבוא ישראלי מהמפרץ הפרסי המגיע לישראל דרך ירדן, בעיקר של מוצרי התעשיות הכימיות והפטרו-כימיות במפרץ, וכן יבוא מוצרי צריכה שונים מאזורי הסחר החופשי הגדולים שם. יבוא זה נרשם בנתוני הסחר הרשמיים של ישראל כיבוא מירדן ומתבטא בגידול מהיר, לכאורה, של היבוא הישראלי ממנה.

אולם, מעבר לתחומים מוגדרים אלו, מערכת היחסים המורעלת מתבטאת בחרם כמעט מוחלט, בפועל, על סחר ופעילות כלכלית ועסקית גלויה בין ירדן ואנשי עסקים ירדנים לבין ישראל וישראלים. בניכוי שני הגורמים הללו (סחר הטרנזיט ויצוא הגז מישראל), הסחר הדו-צדדי בין שתי המדינות התכווץ לממדים זעירים – יצוא ישראלי לירדן סביב 50 מיליון דולר לשנה ויבוא ישראלי מירדן עצמה בסכום אף נמוך יותר. גם נתיב הסחר מירדן דרך נמל חיפה, שיכול היה להגדיל עד מאד את היצוא החקלאי של הממלכה לשווקים באירופה, פועל בהיקף קטן בהרבה מהפוטנציאל הטמון בו. שיתוף פעולה קיים גם בתחומי התיירות, בעיקר תיירות לירדן של אזרחי ישראל הערבים, אולם גם הוא משקף רק מעט מהפוטנציאל.

למרות ההידרדרות של היחסים, ועל אף התסכול, הכעס והאכזבה בצד הירדני כלפי ישראל, ניתן לצקת תוכן מחודש ביחסים ולשקם אותם. לשתי המדינות אינטרס ברור בשיתוף פעולה. הפוטנציאל העצום, המדיני והכלכלי, של היחסים יוצר תמריצים חזקים למימושו. לאור מצב היחסים הנוכחי, שיקומם מחייב מהלך מקיף של אתחול מחדש. זאת, תוך הענקת עדיפות גבוהה ליחסים עם ירדן בסדר היום הלאומי של ישראל. יש לבנות ערוצי דיאלוג חדשים, להיות קשובים לצרכיה ותלונותיה של ירדן, להתניע מחדש פרויקטים משותפים ולהעניק עדיפות גבוהה במיוחד לתחום המים. אפשר לקדם במהירות את פרויקט מתקן התפלת המים בעקבה (ולנתק אותו מפרויקט תעלת הימים במידת הצורך), ובמקביל לנצל את שנת הגשמים הברוכה ומפלס הכנרת הגבוה כדי להאיץ את הרחבת האספקה של מים מהכנרת לירדן. מעבר לכך, ניתן לקדם תוכנית כוללת לשיתוף פעולה נרחב בתחומי המים והאנרגיה. בתחומים הללו קיימות תוכניות מפורטות, אשר הוכנו על ידי גורמים מקצועיים וניתן ליישמן במהירות.

הצלחה של מהלך אתחול יחסים מסוג זה מחייבת שיקום של האמינות הישראלית מול הירדנים מצד אחד, והימנעות ממהלכים חד-צדדיים מצד שני. ישראל צריכה להיזהר במתן הבטחות לירדן שאין ביטחון מלא ביכולת או ברצון לקיימן. הבטחות והתחייבויות ישראליות חייבות להיות מיושמות באופן קפדני ותוך מחויבות למימוש ולהמשכיות שלהן לטווח ארוך. במקביל, חשוב במיוחד להימנע ממהלכים ישראליים חד-צדדיים בסוגיית הסיפוח של בקעת הירדן וכן בסוגיות הקשורות להר הבית. שתיהן סוגיות בעלות פוטנציאל נפיץ במיוחד מבחינת השלטון הירדני והיציבות של הממלכה.

המאמר פורסם בהארץ ב-11 במרץ 2020.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון