כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
זיכרון השואה והפקת הלקחים ממנה חשובים מאוד לישראל ולעולם ובצדק מייחסת המדינה לנושא עדיפות גבוהה. אולם האופן שבו אנחנו עוסקים בשואה מזיק לזכרה, למניעת אנטישמיות ושנאת זרים בכלל, ומקבע אותנו בטראומה במקום ללמוד ממנה ולמנוע מההיסטוריה לחזור על עצמה. בחירתו של תא"ל (מיל') אפי איתם (גילוי נאות: הוא היה מדריך שלי בקורס מפקדי פלוגות) לתפקיד יו"ר "יד ושם" מבליט את הגישה המזיקה הזאת באופן שלא ניתן עוד לטשטש.
הדרך הנכונה להנגיש את הלקחים לדור הצעיר בעולם הוא על ידי שינוי הגישה שלפיה השואה היא רק שלנו, תוך התעלמות מג'נוסייד שסבלו עמים אחרים והתייחסות לאנטישמיות כאילו היא קטגוריה שונה משנאת זרים וגזענות באופן כללי. הדרך להילחם באנטישמיות ובשנאת זרים בכלל היא על ידי קואליציות עם מיעוטים אחרים, עם עמים אחרים ועם אינדיבידואלים שסבלו מתופעות דומות, או בסכנה לסבול מהן.
להלן מתוך מנשר ניצולי השואה שהתפרסם ב-2003: "השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה ולזכויות האדם, לסובלנות וסבלנות ונגד הגזענות ואידאולוגיית טוטליטריות".
האתוס המקובל בישראל הוא להתעלם מהלקחים האוניברסליים של השואה – הסכנה בלאומנות, בפגיעה בזכויות אדם של מיעוטים וביחס עוין לאחר. מנגד, אנחנו ממנפים את השואה כדי להצדיק לאומנות על ידי שימוש בקורבנות היהודית, ועל ידי כך הודפים כל ביקורת על תופעות של גזענות אצלנו. כמו ילד מוכה שהופך לאב מכה, במקום לשנות את הדפוס אנחנו מאמצים אותו.
אפי איתם מהווה את תמצית הגישה הזאת של עליונות יהודית, שבין השאר רואה בערבים כמי שאינם צריכים להיות כאן ואם כן אז רק כעבדים נרצעים. זה לא מפני שהוא קצין בכיר בצבא לשעבר. יש אין סוף מפקדים בכירים שפרשו מהצבא, מהמוסד ומשב"כ ודווקא אימצו גישה הומנית, שמבינה את הסכנות בקיצוניות יהודית. אולם איתם מייצג דווקא את המיעוט בין בוגרי המערכות שנועדו להגן על ישראל כאחד מלקחי השואה. הוא מייצג את אלו שלא הפנימו גם את הלקחים האוניברסליים וההומניים מהשואה.
אפי איתם, שהגדיר פעם את הערבים בישראל "איומים חמקניים" הדומים לסרטן, או "גיס חמישי וחבר של בוגדים", זה שאיים על ח"כים ערבים ש"נגרש אותם מהבית הלאומי של העם היהודי", והשתעשע ברעיון ש"בלי היהודים העולם לא לחיות", לא צריך לקבל את התפקיד.
כדי ש"יד ושם" ימלא את תפקידו החינוכי החשוב, יש להעמיד בראשו הומניסט/ית שמייצג/ת חמלה כלפי אוכלוסיות חלשות גם אם הן אינן יהודיות. מישהו/י שיש לו/ה אמפתיה לסבל של אחרים ושיכול/ה לייצר קואליציות עם גורמים הומניסטים ברחבי העולם כולו שמתמודדים עם אותם האתגרים.
מינוי של אפי איתם הוא חזרה על הדפוס שלפיו מדינת ישראל חוברת לגורמים גזעניים ופופוליסטיים ברחבי העולם, שהגישה שלהם היא זאת שהובילה את האנטישמיות ותפיסת העליונות הלבנה, אבל עכשיו מוצאים בישראל בת ברית בשל כך שהמהגרים המוסלמים או מיעוטים אחרים מדאיגים אותם כרגע יותר מיהודים.
"יד ושם" צריך להכיר בכך שהיו גם חסידי אומות עולם שהצילו נפשות שאינן יהודיות ושגם בהם העולם צריך להכיר ולגמול להם על התנגדותם לשנאה ועל האומץ להציל את האנושיות שבעולם ובאדם נגד הרוע. "יד ושם" צריך לחבור לארגונים אחרים שעוסקים בג'נוסייד – הארמני, ברואנדה ובמקומות אחרים בעולם. רק אז נוכל להגיע למיליוני צעירים שאינם יכולים להבין מדוע אנחנו מנסים לייצר מונופול על הסבל ועל הקורבנות.
ישראל צריכה להבין שדווקא הגזענות של יהודים פוגעת בזכר השואה. דווקא כמי שהיה קורבן של הפשע הנורא של השואה, אנחנו חייבים לשמש דוגמה במדינת הלאום שלנו; דוגמה של זכויות למיעוט וחינוך נגד גזענות ושנאה. אפי איתם משדר בדיוק את המסר ההפוך.
**המאמר פורסם באתר וואיינט, 20 באוקטובר 2020.
