במהלך ביקורו ההיסטורי של יאיר לפיד באיחוד האמירויות ב-30 ביוני 2021, שנועד לחנוך את השגרירות הישראלית באבו דאבי והקונסוליה בדובאי, הוא קרא למדינות ערביות ומוסלמיות אחרות לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בהקשר זה הוא אמר משפט חשוב ביותר: "המזרח התיכון הוא ביתנו. אנחנו פה כדי להישאר, ואנחנו קוראים לכל מדינות האזור להכיר בזה ולבוא לדבר איתנו".
במשפט זה שייך עצמו לפיד לאסכולה של מדינאים ישראליים שדגלו בהשתלבות ישראל במרחב המזרח-תיכוני. אסכולה זו כללה אישים פוליטיים כמו נשיא ההסתדרות הציונית ומדינת ישראל חיים ויצמן, ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת, ראש הממשלה שמעון פרס, ועוד אחרים. בניגוד לה עמדה האסכולה הבדלנית או המערבית, שראתה בישראל חלק מהמערב באופן כללי, ומאירופה באופן ספציפי. מי שהוביל את הגישה הזו היה ראש הממשלה בן-גוריון והיא נתמכה על ידי מרבית מנהיגי העבודה והליכוד, כולל אהוד ברק מצד אחד, ובנימין נתניהו מצד שני.
שני האחרונים אף נכנסו לפנתיאון הציטוטים המיתולוגיים, כאשר התייחסו לישראל כאל "וילה" ואילו לשכנים כאל ג'ונגל" (ברק) או "חיות טרף" (נתניהו). האסכולה הבדלנית הייתה הדומיננטית בקרב מקבלי ההחלטות בישראל לכל אורך שנות קיומה. היא נבעה, בין השאר, גם מהעובדה שהסביבה המזרח-תיכונית החרימה את ישראל ולא הכירה בה. האסכולה השלישית ראתה את ישראל כחלק מהים התיכון, ודגלו בה למשל שר החוץ המיתולוגי אבא אבן, מנהיג מפ"ם יעקב חזן ועוד. כל אחת מהאסכולות הללו גם נתמכה על ידי שורה של אינטלקטואלים שפעלו לקדם ולשווק את האסכולה "הנכונה" לדעתם שעל ישראל לאמץ.
במגילת העצמאות ניתן לראות הבעת תמיכה באסכולה המזרח-תיכונית: "אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו".
היהודים והערבים בישראל, יש לומר, מעולם לא הצליחו להחליט לאן שייכת ישראל. הסקרים של מכון מיתווים מלמדים כי החברה הישראלית מתחלקת פחות או יותר שווה בשווה בין כל האסכולות הללו (בערך רבע), כאשר 10% חושבים שישראל אינה שייכת לאף אחד מהאזורים הללו ואילו ל-12% אין דעה. בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל יש יותר נטייה לראות את ישראל כחלק מאירופה, אולם גם כאן הממצאים אינם שונים באופן מהותי מהחברה היהודית.
קביעת שיוכה המדיני של ישראל אינה עניין פוליטי גרידא; היא קשורה לשאלות של זהות ודימוי האחר. אם המזרח התיכון, שמאוכלס ברובו במוסלמים ובערבים, נתפס באופן שלילי כמקום נחות מבחינה פוליטית (אי-קיומה של דמוקרטיה), כלכלית (אי-קיומם של שווקים אטרקטיביים) ותרבותית – הרי שהגישה המזרח תיכונית תמשיך להיות במיעוט, ולהיפך.
ההערכה המקובלת היא שהשתלבות ישראל במרחב המזרח-תיכוני יכולה להתקיים בהינתן שני תנאים: האחד, הכרה בישראל. השני – פתרון, או התקדמות משמעותית בפתרון, הבעיה הפלסטינית. לעיתים הגורם השני הוא תנאי מוקדם להכרה, כפי שהיה לאחר הסכמי אוסלו כאשר ירדן, מרוקו, תוניסיה, קטר, עומאן ומאוריטניה כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל רק לאחר ההסכם עם הפלסטינים. ואולם, הסכמי השלום עם האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו ב-2020 לימדו כי אולי ניתן להתקדם בשאלת ההכרה וההשתלבות באזור מבלי לפתור את העניין הפלסטיני. זו, למעשה, הייתה הגישה של נתניהו שניסה לקדם את מה שהוא כינה דוקטרינת "שלום תמורת שלום".
ההסכמים עם האמירויות ובחריין – ואולי גם עם סודן ומרוקו בהמשך – מלמדים כי מודל השלום עם מצרים וירדן, שאינו כולל נורמליזציה של היחסים בין העמים, אינו בהכרח המודל היחיד ליחסים דיפלומטיים בין ישראל ומדינות ערב. אולם, שאלת ההשתלבות במרחב אינה קשורה רק לשיתוף פעולה נגד אויב משותף, אם זה אירן או מצרים של עבד אל-נאצר. בעבר ישראל שיתפה פעולה עם אירן, טורקיה, אתיופיה, סודאן, תימן, מרוקו, הכורדים בעיראק, המארונים בלבנון ועוד, אולם מדינות ומיעוטים אלו לא היו מוכנות לחשוף פומבית את שיתוף הפעולה שלהן עם ישראל, וזאת בשל ההתנגדות לכך בעולם האיסלאמי והערבי.
להשתלבותה של ישראל במזרח התיכון יימצאו תמיד מתנגדים במרחב מסיבות אידיאולוגיות ודתיות. גורמים אלה רואים בישראל יצירה מלאכותית קולוניאלית המשרתת את האינטרסים של המערב ושולטת על טריטוריה לא לה, בה התגוררו הפלסטינים מקדמת-דנא. אחרים מתנגדים לכל נורמליזציה עם ישראל כל עוד לא נפתרה הבעיה הפלסטינית בהתבסס על פתרון שתי המדינות. הבעיה היא שיותר ויותר רואים במדיניות ישראל – במיוחד בשטחים הכבושים – צעדים שנועדו לחזק את השליטה של ישראל בהם, ומכאן שהפתרון היחיד שנותר הוא מדינה אחת מהים (התיכון) לנהר (הירדן), הכוללת יהודים וערבים ולה – בהתאם למגמות הדמוגרפיות – רוב ערבי. כך, המציאות מקרבת את המתנגדים כליל לקיומה של ישראל לאלה המוכנים לקבל אותה אך בגבולות 1967 (עם תיקונים).
להשתלבות ישראל במזרח התיכון יש מחיר והוא פתרון הבעיה הפלסטינית. השאלה היא אם לפיד – או גורמים אחרים בממשלה חוץ מהעבודה ומרצ – מוכנים ללכת בכיוון הזה? ואם התשובה שלילית – או אז מה ההבדל בינם לבין התפיסה שנתניהו ניסה לקדם והיא השתלבות במרחב ללא פתרון הבעיה הפלסטינית?
"הכרעות גורליות" קרא יהושפט הרכבי לספרו האחרון שיצא לאור ב-1986, ובו חזה את אחד התרחישים: "השלמה עם הפיכת ישראל הגדולה למדינה ערבית". 35 שנה מאוחר יותר זה נראה קרוב יותר. אכן, הכרעות גורליות.
**המאמר פורסם ב-4 ביולי 2021, באתר N12
