התחרות בין ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטר בזירה הפלסטינית

ניירות מדיניות והמלצות / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

מאמר זה מנתח את מאפייני המעורבות בזירה הפלסטינית של שלוש מדינות מרכזיות במפרץ הערבי – ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטר – בין השנים 2019-2009. מעורבותן מתרחשת אמנם בשלושה ערוצים שונים ונבדלים זה מזה, אך בה בעת יש ביניהם קשרי גומלין. המאמר סוקר את היסודות האידאולוגיים והאינטרסים הפוליטיים המעצבים את אופי המעורבות של כל אחת מהמדינות בסוגיה הפלסטינית, מתמקד בניתוח דפוסי המעורבות בראי התחרות ביניהן, ומציג את תגובת הצד הפלסטיני למהלכים שלהן. מהמאמר עולה כי המדיניות הפרו-אקטיבית של מדינות המפרץ בזירה הפלסטינית נושאת עמה רווחים פוליטיים רבים עבורן, במיוחד בהעצמת מעמדן בזירה האזורית הרחבה. כמו כן, מתברר כי רבות מהיוזמות של מדינות המפרץ נחסמות עקב מדיניות-נגד של ההנהגה הפלסטינית שמנסה לגוון את מספר גורמי החוץ עליהם היא נשענת, ולהימנע מהסתמכות יתר על גורם אחד.

א. מבוא

התמיכה של מדינות המפרץ במאבק הלאומי הפלסטיני נחשבת לסוגיה שבקונצנזוס ולעקרון חשוב במדיניות-החוץ שלהן. מבין כלל מדינות העולם הערבי והמוסלמי, מדינות המפרץ – יחד עם מצרים וירדן – הן מהמדינות המעורבות ביותר בנעשה ברשות הפלסטינית וברצועת עזה. קשר זה כורך בתוכו את היחסים הפוליטיים עם ההנהגה הפלסטינית ביחד עם יחסים אזרחיים עם העם הפלסטיני. במישור האזרחי, שני גורמי ממשק מרכזיים המעצבים יחסים אלו הם אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים הגדולה הנמצאת במדינות המפרץ והסיוע ההומניטרי המשמעותי שהעניקו מדינות המפרץ לרווחת העם הפלסטיני. במישור הפוליטי, נקודות ממשק רבות עיצבו את היחסים בין הצדדים, כאשר המשמעותיות שבהן – בשני העשורים האחרונים – הן יוזמת השלום הערבית שהובילה ערב הסעודית ב-2002 והפיכתה של קטר לגורם משמעותי ומשפיע ברצועת עזה בפרט ובזירה הפלסטינית בכלל בעקבות מבצע עופרת יצוקה (2008-9) על אף שהקשר של הפלסטינים למדינות המפרץ נקשר לרוב לשתי המדינות האחרונות, ערב הסעודית וקטר, לכל מדינות המפרץ יש השפעה חשובה בזירה הפלסטינית וכולן מארחות את שגרירויות הרשות הפלסטינית בשטחן. מעורבות מדינות המפרץ התבלטה ביתר שאת בעשור האחרון, משנחלשה בהתאם מידת מעורבותן של מדינות ערב אחרות, אשר נאלצו להתמקד בענייניהן הפנימיים ולהתמודד עם השלכות מחאות האביב הערבי. גם איראן ותורכיה איבדו מההשפעה שהייתה להן בעבר ברצועת עזה ונדחקו לשוליים, ואת מקומן תפסה קטר. לצד התנאים הפוליטיים האזוריים, מדינות המפרץ עברו תהליך פנימי של התעצמות ועיסוק גובר ביחסי חוץ, כולל בסוגיה הפלסטינית. נראה כי כיום לא ניתן להבין תהליכים בזירה הפלסטינית ללא ניתוח ההקשר של מדינות המפרץ.

במהלך העשור האחרון, העניין המחקרי ביחסים בין מדינות המפרץ לפלסטינים התמקד בשתי נקודות מבט מרכזיות: האחת, היחסים בין מדינות המפרץ לחמאס ולרצועת עזה, בדגש על קטר כבעלת תפקיד משמעותי בזירה זו; והשנייה, המעורבות של מדינות המפרץ בזירה הפלסטינית לאור ההקשר הישראלי. מאמר זה נבדל בנקודת מבטו בכך שהוא מרחיב את העיסוק במדינות המפרץ המעורבות בזירה הפלסטינית ומתייחס למעורבותן הן ברשות הפלסטינית בגדה המערבית והן ברצועת עזה. כמו כן, המאמר אינו שם במוקד את ישראל כשחקן המשפיע על מעורבות זו, ומטרתו לאפיין את מעורבותן של מדינות נבחרות במפרץ דרך ניתוח היחסים הישירים בינן לבין הפלסטינים ודרך ניתוח היחסים בין מדינות המפרץ עצמן.

המחויבות שמביעות מדינות המפרץ כלפי הפלסטינים איננה אחידה על פי רוב בביטוייה המעשיים. מבט קרוב יותר על אופי הקשרים של מדינות המפרץ עם הרשות הפלסטינית ורצועת עזה חושף מערכת יחסים מורכבת ודינאמית בין מדינות שונות ובתקופות שונות. לצד קווי דמיון מרכזיים באופי המעורבות, ניתן להבחין בהבדלים משמעותיים ברשת הקשרים שהן מקיימות עם ההנהגה הפלסטינית, במפת האינטרסים שלהן, בעוצמת המעורבות וביכולתן להשפיע. מבין שש חברות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (ה-GCC), שלוש מדינות מתבלטות בהשפעתן על הזירה הפלסטינית: ערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות הערביות. מדינות אלו נחשבות מרכזיות בהשפעתן האזורית הפוליטית והכלכלית. לאחרונה, גם עומאן הפכה להיות שחקן בולט בזירה האזורית בעקבות הרצון שהביעה לשמש מגשרת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכווית יש תפקיד היסטורי חשוב בקשר עם הפלסטינים, אך כיום היא מסייעת להם בעיקר בזירה הדיפלומטית האזורית והבינלאומית, כשהיא למעשה מהווה משקל-נגד ליוזמות פרו-ישראליות במפרץ.

מטרת המאמר היא לנתח את אופי המעורבות בסוגיה הפלסטינית של שלוש המדינות המרכזיות במפרץ, ערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות הערביות, ולהסביר את המניעים המובילים לאופי המעורבות השונה של כל אחת מהן. לצד ניתוח הקשרים הבילטרליים של מדינות אלו עם המוסדות הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית, המאמר יבחן את ההתפתחויות ביחסים אלו לאור מגמות אזוריות, וייטען כי קווי המדיניות של מדינות המפרץ בנוגע לסוגיה הפלסטינית נובעים במידה רבה גם מהתחרות האזורית ביניהן על ייחודיות, עוצמה ויוקרה. שאיפותיהן של מדינות אלו להשפעה אזורית ועולמית מתבטאות במדיניות-החוץ האקטיבית שלהן. מעורבות בסכסוכים אזוריים, סיוע הומניטרי למדינות שונות בעולם, אירוח אירועים בינלאומיים, הרחבת השליטה באמצעי התקשורת ואף מיתוג המדינות בשוק התעופה ובמתן חסויות למועדוני הספורט הפופולריים בעולם הן דוגמאות לאופן שבו המדינות מנסות לבסס את מעמדן בתחומי השפעה דומים, שמובילים לתחרות, ולעיתים אף למאבק ביניהן. טענת המאמר היא כי תחרות זו מאפיינת גם את הדינאמיקה ביחסים בין מדינות המפרץ להנהגה הפלסטינית.

המאמר פותח בסקירה של קווי דמיון ושוני באופי המעורבות של ערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות ברשות הפלסטינית וברצועת עזה בעשור האחרון. באמצעות סקירה של מקורות רשמיים ודיווחים גלויים, המאמר משרטט את רשת הקשרים, דרכי הפעולה ותוצאות המעורבות, תוך דגש על המגמות העכשוויות שמצביעות על עניינן הגובר במעורבות בפוליטיקה הפלסטינית. ניתוח היחסים בין מדינות המפרץ להנהגה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה חושף תמונה מורכבת של בריתות אידאולוגיות, בריתות פרגמטיות ויריבויות מרות. רשת קשרים זו מושפעת גם מאופי ומטיב היחסים בין מדינות המפרץ עצמן. לפיכך, מנתח המאמר בהמשך את המניעים ההיסטוריים והאידאולוגיים ואת האינטרסים הגאופוליטיים המסבירים את ההבדלים במאפייני המעורבות של מדינות המפרץ לאור היחסים הבילטרליים עם הפלסטינים ולאור התחרות בין מדינות המפרץ. חלקו האחרון של המאמר מוקדש לניתוח ההשלכות של מאבקי הכוח במפרץ על יחסיהן הבילטראליים של המדינות עם ההנהגה הפלסטינית והמשמעויות העולות מריבוי המדינות המעורבות בזירה הפלסטינית. דרך הסקירה של יחסי מדינות המפרץ והפלסטינים, בוחן המאמר בחלק זה את הפער בין מידת מעורבותן לבין מידת השפעתן בזירה הפלסטינית.