זה הזמן ליוזמה מדינית ולא למהלכי סיפוח

כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

מדינת ישראל מתקשה, לאורך כל שנותיה, לגבש מהלך מדיני יזום, שמשקלל היטב נסיבות מדיניות-אסטרטגיות נתונות (ונוחות) עם האינטרסים הלאומיים ארוכי-הטווח שלה. אין זה המקום לרדת לעומקן של הסיבות לכך. חשוב יותר להצביע על חיוניותה של יוזמה מדינית דווקא בשעה זו, על פני מהלכים חד-צדדיים שעלולים לפגוע קשות במעמדה של ישראל ובאינטרסים המדיניים-ביטחוניים שלה בטווח הארוך.

כוונות הסיפוח של הממשלה החדשה מעוררות שיח פוליטי וציבורי, שראוי שיהא ער ונוקב יותר, לנוכח השלכותיו. דומה, שחלק ניכר מן הטיעונים המועלים על ידי מתנגדי הסיפוח אינם משקללים כיאות את זווית הראיה ואת הנימוקים של המצדדים בסיפוח, כמו גם את הנסיבות הנוכחיות: הפנים-ישראליות, האזוריות והבינלאומיות.

התומכים במהלך של סיפוח, מבלי להיכנס כעת לאופיו הצפוי (אף שזה חשוב, וישליך על סוג התגובות של הקהילה הבינלאומית) מעלים, אף אם במשתמע, שורה של טיעונים מדיניים, שחשוב להיות מודעים אליהם על מנת שניתן יהיה להתמודד עימם:

במישור הפלסטיני

מדובר בחולשה מובהקת של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, שאף אם ישראל תרמה לה לא מעט, מציבה שורה של סימני שאלה ביחס ליכולתה להניע תהליך מדיני של ממש. פרדוקסלית, ואף טרגית, העובדה שדווקא המנהיג הפלסטיני "המדיני" ביותר, מבחינת התנגדותו הברורה לדרך המאבק המזויין ודבקותו בדרך המדינית, מוביל את התנועה הלאומית הפלסטינית בעת הזו לאחת מנקודות החולשה המדיניות הבולטות שלה. הנהגה זו תתקשה ככל הנראה להגיע להסכם קבע, אך תוכל לקדם מהלכים מדיניים, שיניחו נדבכים חיוניים להסכם קבע.

במישור האזורי

ההתפתחויות בעשור האחרון סביב אירועי "האביב הערבי" החלישו את העולם הערבי, כקולקטיב, וכמעט כל אחת מן המדינות הערביות באזור. במקביל, חיזקו, או הבליטו, את מעמדן של מדינות אחרות כאיראן ותורכיה (כמו גם שחקנים לא-מדינתיים אחרים), והותירו מדינות כסוריה, תימן ולוב בסכסוך דמים מתמשך שייקח להן שנים ארוכות להתאושש ממנו. מבחינתה של ישראל, ההתפתחויות הללו שירתו את האינטרסים המדיניים והביטחוניים שלה, וכידוע דחקו הצידה את העניין והמחויבות הערביים לסוגיה הפלסטינית. הסכמי השלום עם מצרים וירדן איתנים. הם יכלו לשורה של אתגרים ותהפוכות באזור, ואולי אף ישרדו מהלך סיפוח ראשוני.

במישור הבינלאומי

ממשל טראמפ נותן רוח גבית ברורה לעמדותיה של ישראל (העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן), ותומך במהלכי סיפוח אפשריים, אמנם בזיקה ל"תוכנית המאה". תמיכה זו ניתנת בעידן של החלטה מצד הממשל הנוכחי לזנוח את מעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי, ולנוכח פחת ברור במעורבותה ובמידת השפעתה בזירה הבינלאומית. זאת, אל מול התרחקותה של המפלגה הדמוקרטית מתמיכה ברורה בישראל, כולל ביחס לסיפוח אפשרי.

הזירה הבינלאומית מנסה בשנים האחרונות לעכל את ההתפתחויות הללו: בנות בריתה של ארה"ב מפנימות כי נפל דבר במצפן שארה"ב נשאה בגאון מאז מלחמת העולם השנייה, יריבותיה (סין ורוסיה) תוהות האם ניתן יהיה לנצל את "שעת הכושר" על מנת לשוב לזירה עולמית דו-קוטבית או אף רב-קוטבית. אירופה מצויה בעמדת חולשה, ובשנים האחרונות מתמודדת עם שורה של אתגרים כלכליים ומדיניים.

במישור הפנים-ישראלי

התפיסה שקנתה לה אחיזה במקומותינו, מזה כמעט שני עשורים, היא כי "אין פרטנר" בצד הפלסטיני. בחברה הישראלית שורר מעין קונצנזוס נדיר, ביחס להיעדרו של הפרטנר הפלסטיני. תפיסה זו יציבה לאורך השנים האחרונות, כולל בקרב התומכים בתהליך מדיני, למרות דבקותה של הרשות הפלסטינית בתיאום הבטחוני עם ישראל ובהתנגדות לדרך "המאבק המזויין".

מתנגדי הסיפוח תולים את יהבם בדרך כלל בלחץ מצד הקהילה הבינלאומית, שימחיש לישראל את המחיר (הגבוה) של היעדרו של תהליך מדיני. אליה וקוץ בה, לחץ מעין זה מבושש לבוא, או למצער אינו תקיף דיו על מנת להבהיר לדעת הקהל בישראל את המחיר שישראל עלולה לשלם בטווח הארוך.

מה, אם כן, רע בכוונות הסיפוח?

1. מהלך ישראלי חד-צדדי נתפס על פני הדברים כצעד ראוי ומתבקש, לנוכח היעדרו כביכול של פרטנר פלסטיני אמין ואפקטיבי. אבל, המציאות מגלה שתבונתו המדינית של מהלך שכזה היא בערבון מאד מוגבל. ההתנתקות מרצועת עזה, שהייתה כמובן מתבקשת, לא שחררה את ישראל מאחריותה לנעשה ברצועה, מן הסיבה הפשוטה שלא נשענה על מהלך הסכמי, והביאה לעלייתו של שחקן לא-מדינתי – על בסיס הטיעון, כי בהיעדר תהליך מדיני עדיפה דרך ההתנגדות. מאמציה של ישראל להגיע למהלכי הסדרה מפותלים ומורכבים עם החמאס (כידוע "ארגון טרור") ממחישים את ההכרח בדו-שיח, פשרה והסכם.

2. מהלכי סיפוח חד צדדיים מנוגדים למשפט הבינלאומי, ונתקלים בתגובה ברורה וידועה מצד הקהילה הבינלאומית. להלן, למשל שתי דוגמאות (שונות) ומני רבות: סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה או הרפובליקה של צפון קפריסין בעקבות הפלישה התורכית לאי. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהם ואף הטילה שורה של עיצומים על אותן מדינות שנקטו בהם. אף אם נטען, ובמידה מסוימת של צדק, ביחס לחולשתה של הקהילה הבינלאומית מול דוגמאות אלו או אחרות, עדיין ההכרה הבינלאומית במציאות שנוצרה בעקבות צעדים מעין אלו מתמהמהת. וכמובן, חשוב להזכיר, כי מדינת ישראל חשופה ללחצים חיצוניים ומחירים, מדיניים וכלכליים, לאין ערוך בהשוואה לשחקנים אחרים בזירה הבינלאומית.

3. התמיכה האמריקאית לעת הזו קריטית. בלעדיה היתכנותו של מהלך סיפוח זה או אחר לא הייתה עולה כלל על הפרק. אולם, בעינה עומדת השאלה האם תבונה מדינית יש בפגיעה כה אנושה בתמיכה הקונצנזואלית ממנה נהנתה ישראל בזירה האמריקנית. האם עמדותיו של המועמד הדמוקרטי ביידן, שסיכוייו להיבחר קיימים, הן ביחס לכוונות הסיפוח והן לגבי הסכם הגרעין עם איראן, לא מחייבות, לכל הפחות, שקלול מחדש של מהלכים מעין אלו. זאת ועוד, האם הפערים המתרחבים בין ממשל טראמפ לבעלות בריתה של ארה"ב בזירה הבינלאומית אכן משרתים את האינטרסים הישראליים, או שמא מחלישים את בעלות בריתה המסורתיות של ישראל, כולל ארה"ב.

4. סיפוח יפגע קשות בהסכמי השלום עם מצרים וירדן. אלו הוכיחו את איתנותם במהלך השנים, ומפגשי האינטרסים האסטרטגיים בין המדינות בעינם עומדים. אולם, מהלך של סיפוח יסדוק אותם, ואף אם לא יביא לביטולם, הרי יש לצפות לשורה של צעדים שיסיגו לאחור את מערכת היחסים עימן, יגביר את הלחץ הפנימי על המשטרים ויאיים על יציבותם, ובטווח הזמן המתקדם ייצור סימני שאלה עמוקים להמשך היחסים עם ישראל.

5. מערכת היחסים עם הרשות הפלסטינית מתנהלת באורח חיובי, הן ביחס לתיאום הבטחוני והן סביב שלל סוגיות כלכליות-אזרחיות, וזאת למרות היעדרו המוחלט של שיח מדיני. מהלך של סיפוח יגביר את הלחץ על הרשות לנקוט באמצעי תגובה, כולל השעיה של התיאום הבטחוני, ויחזק את הקולות הקוראים למאבק אלים יותר. היעדרו של אופק מדיני ובנוסף מהלכי סיפוח משמעותיים יערערו באופן אנוש את בסיס הלגיטימציה של הרשות.

6. מדינות אירופה תדחינה על הסף החלטה של סיפוח על בסיס העמדה העקרונית השוללת שינויים חד-צדדיים במצב המשפטי-מדיני בגדה המערבית, והמנוגדת לחוק הבינלאומי. האיחוד האירופי יתקשה כנראה לקבל בקונצנזוס החלטות המטילות צעדי עונשין משמעותיים על ישראל. אולם, הדרך לעשות כן תיפתח בפני מדינות ספציפיות, שיתוף פעולה מדעי ומחקרי סביר שייפגע, ואולי בהמשך הדרך גם שיתוף פעולה כלכלי. אין להקל ראש בחומרתו של הפער המדיני-מוסרי, שכבר נפתח, ורק יעמיק, בין ישראל לבין המסה הקריטית הליברלית-דמוקרטית באירופה, המהווה את בסיס הכוח האמיתי של ישראל.

למה חיוני דווקא ליזום מהלך מדיני?

1. הנסיבות המדיניות והביטחוניות שתיארנו לעיל מובילות, יותר מתמיד, דווקא למסקנה בדבר ההזדמנות המדינית המונחת לפתחנו. סביבה בינלאומית נוחה, ממשל אמריקני תומך מתמיד, סביבה אזורית חלשה יותר ומפולגת, בר פלוגתא פלסטיני מוחלש ומפוצל – כל אלה חייבים להוביל לתובנה מדינית-אסטרטגית ברורה בדבר חיוניותה של יוזמה מדינית.

תכליתה לייצר דו שיח מדיני מחודש, ישראלי-פלסטיני, שיתרגם את התנאים דלעיל להסכמות משופרות, שמשרתות את האינטרסים הלאומיים של ישראל, ושבעבר לא ניתן היה להשיגן. הלקחים המדיניים-ביטחוניים של השנים האחרונות מסייעות להבנה משופרת, בזירה האזורית והבינלאומית כאחד, של העמדות הישראליות בשורה של סוגיות – בין השאר, סידורי בטחון וסוגיית הפליטים.

2. יוזמה מדינית של מנהיגות אמיצה ומרחיקת ראות ננקטת מתוך אחריות וחזון דווקא בנסיבות הנתפסות כנוחות יותר מבחינתה (אם תרצו, כאשר הכוכבים מסתדרים לה טוב). ההיסטוריה הלא ארוכה כל כך של מדינת ישראל, וקונקרטית השנים שקדמו למלחמת יום כיפור, הוכיחה עד כמה היעדרה של עשיה מדינית, דבקות בקיבעון מחשבתי וניצול כוחני של נסיבות נתונות, הובילו בדרך כלל להתפרצות ולתגובות אלימות.

3. יוזמה מדינית תבסס את מערכת היחסים עם מצרים וירדן, תחזק את מפגש האינטרסים שנוצר בשנים האחרונות בין ישראל ומדינות ערביות רבות, בעיקר במפרץ, ותסייע לגורמים המתונים באזור אל מול אלו הקיצונים. בזירה הפלסטינית, יוזמה שכזו תסייע, דווקא בתקופת הדמדומים של שלטון אבו מאזן, לכוחות הפרגמטיים אל מול אלו שאינם רואים בתהליך מדיני כשמשרת את האינטרס של התנועה הלאומית הפלסטינית.

4. מהלך מדיני ראוי ישוב ויחזק את מעמדה של ישראל בקרב המחנה הדמוקרטי-ליברלי בזירה הבינלאומית, מעמד שנפגם קשות בשנים האחרונות, ושבטווח הארוך מאיים על ישראל. הוא יעמיד את מערכת היחסים בין ישראל והתפוצות, בדגש על הקהילה היהודית בארה"ב, על קרקע בריאה ויציבה יותר.

לסיכום, תבונה מדינית וראיה היסטורית מפוכחת, לבטח של העם היהודי, מחייבות הבנה אסטרטגית, צניעות ומינון ראוי של עוצמה לצד הכרה במרחב התמרון האמיתי הנובע מכך, תוך ניצול קלפים נוחים יותר כדי לקדם מהלכים הסכמיים בתנאים משופרים. אלו לא יקדמו אותנו אולי באופן מידי להסכם קבע עם הפלסטינים, אולם יציבו את ישראל על מסלול נוח וראוי יותר לקראת המשך הדרך.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 26 במאי 2020.