השארת צה"ל בציר פילדלפי גרועה לישראל מבחינת צבאית, ערכית ובינלאומית. מבחינה צבאית, המצב הגרוע ביותר הוא ישיבה הגנתית-סטטית בשטח צר ללא מטרה ולוחות זמנים. היא הופכת את כוחות צה"ל ליעד מרכזי לטרור ואלימות, ואת החיילים לברווזים במטווח.
ראו מה קרה ברצועה עד 2005: צה"ל והאזרחים חוו אינספור אירועי ירי, רקטות, טילי נ"ט ומטעני נפץ. 13 חיילים נהרגו באסון הנגמ"שים, 5 נוספים בהתפוצצות מנהרת הנפץ. את התמונות על ציר פילדלפי לא ניתן לשכוח.
מבחינה ערכית: כבר ברור לכל שההתעקשות על פילדלפי, בניגוד מוחלט לעמדת כל הגורמים הביטחוניים המעורים במו"מ, היא הפקרת החטופים. זוהי הפרת חוזה בסיסי בין המדינה לאזרחיה. מבחינה בינלאומית: קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה תגבה מחירים קשים, תפגע בהסכם השלום, תערער את הברית עם ארה"ב, ותקשה מאוד על קידום קואליציה אזורית שתעמוד עם ישראל מול איראן ושלוחיה.
מה האלטרנטיבה? ובכן, יש אלטרנטיבה מצוינת, ונתניהו יודע זאת, ומטרפד אותה בכל כוחו. היא כוללת הצבת כוח פלסטיני בסיוע ובערבויות ערביות ובינלאומיות, ובפיקוח ישראלי ומצרי – בציר ובמעבר רפיח. בתת-קרקע היא כוללת הקמה בתיאום עם מצרים של קיר סלארי שימנע הברחה במנהרות – בדיוק כפי שהצלחנו לסכל מנהור בגבול המזרחי של הרצועה. הרעיונות הללו מקודמים על ידי מצרים, ישראל וארה"ב מזה חודשים, אך נתקלים בסרבנות עיקשת מצד נתניהו.
השיח על ציר פילדלפי הוא מסך עשן, שנועד להסיט את הפוקוס מהתמונה הגדולה – סוגיית היום שאחרי. פניו של נתניהו לכיבוש מלא של רצועת עזה, כפי שאמר, לפחות ל-42 שנה הקרובות. החזון שהוא מבטיח לישראלים הוא שליטה ישירה בלמעלה מ-2 מיליון פלסטינים, ושל סיפוח והתנחלות ברצועה ובגדה. זו האמת מאחורי ההתעקשות על סוגיות מיקרו-טקטיות כמסדרון נצרים ופילדלפי, ומאחורי אי נכונותו לקדם חלופה שלטונית לחמאס, ולדחות כל יוזמה להסדר אזורי יציב. נתניהו מעוניין במלחמת נצח בעזה ובגדה המערבית.
זהו תרחיש בלהות מכל בחינה שהיא. מדינת ישראל חייבת לעצור עכשיו ולהכריע בין 2 דרכים, היחידות שקיימות כיום. כל הכוחות המתונים המעוניינים במיטוט חמאס ובביטחון יציב לאורך זמן, כל מי ששימור המלחמה על קורבנותיה בשביל חזרה לגוש קטיף נשמע לו חזון בלהות, חייב לעשות כל שניתן, בכוחות משותפים, כדי לסיים את המלחמה הארורה, ולקדם הסדר מדיני אזורי שימנע את הנפילה לתהום.
המאמר פורסם ב-5.9.24 באתר מעריב.