האביב הערבי נתקבל בתחילה במערב בהתלהבות ובתקווה. בישראל, לעומת זאת, הוא נתפס כאיום לביטחון הלאומי וכתחילתו של עידן ארוך של חוסר יציבות ואסלאמיזציה. מדיניותה הרשמית של ישראל כלפי האביב הערבי משקפת את החששות הללו. ואולם, יש לראות את השינויים באזור לא רק מבעד עדשה שלילית. יש בהםגם הזדמנויות חשובות למדיניות-החוץ של ישראל ולמעמדה האזורי, שקובעי המדיניות בישראל צריכים לזהות ולפעול כדי לממשן.
1. יצירת קשרים עם האסלאם הפוליטי – בניגוד לתחזיות המדאיגות, המשטרים האסלאמיים החדשים הפגינו עד כה פרגמטיות במדיניות החוץ והפנים שלהם, כולל ביחסם לישראל. הדבר פותח בפני ישראל הזדמנויות להתקשר עם משטרים חדשים אלה. מצרים, שהיא מבחינת ישראל המדינה החשובה ביותר באזור, הוסיפה לכבד את הסכם השלום גם תחת הנהגת האחים המוסלמים; הנשיא מוחמד מורסי לא רק שפיתח יחסים טובים עם ארה"ב, אלא אף מינה שגריר חדש לישראל, החליף ברכות עם הנשיא פרס, הביע את רצונו לקדם את פתרון הסכסוך הישראלי- פלסטיני ושיתף פעולה עם ישראל בהשגת הסכם בלתי רשמי עם החמאס (בעקבות מבצע עמוד ענן) ובמאמציו להילחם בגורמי טרור בחצי האי סיני.
דווקא תחת המשטר האסלאמי יש למצרים השפעה רבה יותר על החמאס במגעיו עם ישראל מאשר למשטר הקודם בראשות חוסני מובארכ. לא פחות חשובה היא העובדה כי האחים המוסלמים מכבדים את הסכם השלום ובכך שולחים מסר חשוב לכל רחבי העולם המוסלמי כי שלום עם ישראל אינו מוקצה מחמת מיאוס. לכן, למרות שיחסי ישראל-מצרים כנראה יישארו קרים, סביר שהקשרים מאחורי הקלעים (במיוחד בין גורמי הצבא והביטחון) ימשיכו לשגשג ואולי אף יפתחו אפיקים חדשים להתקדמות בערוץ הישראלי-פלסטיני.
2. הפקת תועלת מהמשבר בסוריה – המשבר בסוריה יכול להוביל, בטווח הארוך, לעליית משטר רוב סוני לגיטימי, שאולי יהיה מתון יותר ביחסו כלפי ישראל. בטווח הקצר יותר, האירועים בסוריה מלמדים על היחלשותו של הציר האנטי-ישראלי שמובילות איראן וסוריה. יכולתה של איראן להקרין עוצמה על סביבתה המידית של ישראל ללא ספק פחתה. המשבר בסוריה גם יצר לישראל הזדמנויות לשפר את יחסיה עם ירדן ועם תורכיה. הזדמנויות אלו כבר ייושמו באופן חלקי בחודשים האחרונים. ישראל וירדן מתאמות מאחורי הקלעים את המדיניות שלהן מול סוריה, בעוד שישראל ותורכיה נמצאות בעיצומו של תהליך שיקום היחסים ביניהן.
3. קואליציה סונית חדשה – האביב הערבי שינה את מאזן הכוחות בין הסונה והשיעה. ההשפעה האיראנית הגוברת במזרח התיכון ספגה מהלומה מידי האביב הערבי. כתוצאה מכך, נראה כי קואליציה סונית חדשה החלה לצמוח באזור, אשר מצרים ותורכיה משחקות תפקיד מרכזי בה, ואשר שותפות לה גם המונרכיות המתונות של ערב-הסעודית, ירדן ומרוקו. לציר סוני זה ולמדינת ישראל ישנם כמה אינטרסים משותפים באזור: סילוק או הפחתת האיום הגרעיני האיראני, בלימת האיומים המגיעים מכיוון סוריה, ושימת קץ למבוי הסתום בחזית הפלסטינית, אשר עלולה להידרדר לכדי אינתיפאדה שלישית.
4 .יצירת קשר עם הרחוב הערבי – בעבר, ישראל התנהלה בעיקר מול האליטות במדינות ערב. עם זאת, האביב הערבי הדגיש את תפקידו של ההמון בקבלת ההחלטות. יצירת ערוצי קשר אל הציבור הערבי – בין אם הוא חילוני או אסלאמי – הינה משימה קשה עבור ישראל. עם זאת, לאור השינוי האזורי ישראל צריכה לנסות – באופן גלוי ומאחורי הקלעים – להושיט יד אל גורמים בחברה האזרחית במזרח התיכון. האביב הערבי העצים את האזרחים הפשוטים, והעניק לקבוצות וקהילות שונות יותר אפשרויות לביטוי עצמי. בעולם הערבי "החדש", קיימת סקרנות גוברת ונכונות לאתגר את הנחות היסוד של המשטרים הישנים. נסיבות אלו עשויות לאפשר שיח חדש על ישראל ועם ישראל. התקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני תתרום באופן משמעותי ליכולת לממש הזדמנות זו.
5. קידום שלום – האביב הערבי סיכל את האפשרות להגיע לשלום עם סוריה, לפחות בטווח הקצר. המסלול הישראלי-פלסטיני נותר המסלול האפשרי היחידי למשא ומתן. בהעדר פריצת דרך בי-לטראלית במסלול זה, ישראל צריכה לנצל את יוזמת השלום הערבית בכדי לשבור את הקרח. הטענה כי חילופי המשטרים באביב הערבי למעשה הפכו את היוזמה הערבית לחסרת משמעות אינה נכונה. הפסגה הערבית, שהתכנסה בקטאר במרץ 2013 ואשררה את היוזמה, כמו גם תוצאות פגישת מזכיר המדינה האמריקני עם מנהיגי הליגה הערבית במאי 2013,הוכיחו זאת. על ישראל להגיב בחיוב ליד המושטת מהעולם הערבי והמוסלמי.
לסיכום, האביב הערבי – בניגוד לדעה הישראלית הרווחת – לא מציב רק סיכונים בפני ישראל, אלא גם מספק לה הזדמנויות מדיניות. מקבלי ההחלטות בישראל צריכים לנצל את מכלול ההתפתחויות בעולם הערבי על מנת לחולל שינוי של ממש במדיניות הישראלית המסורתית כלפי המזרח התיכון, ולעבור ממדיניות של מגננה למדיניות של יוזמה.