/ ישראל
העיסוק האובססיבי של הממשלה בקידום חוקי ההפיכה הוביל לאיבוד שליטה כלל-מערכתי: כישלונות במניעת ההסלמה הביטחונית, רקטות בצפון ובדרום, התקררות תהליך הנורמליזציה, מתחים עם ירדן ומצרים, מחיר כלכלי בדמות אי-ודאות וחשש מהורדת דירוג האשראי ומשבר עם הידידה הגדולה ארה"ב – הם רק קצה הקרחון של שורת מהלכים מעוררי תסכול, מבוכה ופחד. בתוך כל זה, ישנה רק הצלחה אחת שראוי לזקוף לזכות בנימין נתניהו – ציפוף השורות במחנה הליברלי בישראל, התרחבותו והתעצמות כוחו. די להסתכל בהפגנות ההמונים מדי שבוע, כדי להבין שזהו רגע מכונן והיסטורי עבור שוחרי הדמוקרטיה, הליברליזם והשוויון.
המחאה אמנם הצליחה להביא להשהיית המהלכים הדורסניים של הממשלה, אך הדרך להשגת יעדיה עוד ארוכה. על רקע זה, השיק "מיתווים" יוזמה בשם "השותפות הליברלית הבינלאומית", שמטרתה לקדם תהליכי למידה והשפעה הדדית בין ארגוני חברה אזרחית ליברליים בארץ ובעולם. במסגרת זו קיים מיתווים פאנל מומחים עם אנשי המכון ליחסים בינלאומיים בפראג (IIR) שהתמקד בקמפיין הנחוש והמוצלח לבלימת הנסיגה הדמוקרטית שהתרחשה במדינה בשנים האחרונות. ניתוח המקרה הצ'כי מבליט מספר לקחים שכדאי לכל מחנה ליברלי – בארץ ובעולם – לקחת בחשבון.
1. שורשים דמוקרטיים– טרם הפיכתו של המיליארדר המושמץ אנדריי באביש לראש ממשלה בדצמבר 2017, נהנתה צ'כיה מיציבות דמוקרטית מעוררת השראה עבור מדינה שעד ראשית שנות התשעים השתייכה לגוש הקומוניסטי. בניגוד לשכנותיה במזרח אירופה, המסורת הדמוקרטית היא חלק בלתי נפרד מהזהות הצ'כית מבחינה היסטורית, וזאת בזכות היווצרותו של מעמד ביניים רחב, חילוני ועובד.
קארל קובה, פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת הארדק קרלובה, סבור כי מסורת זו היא שמנעה מצ'כיה גורל דומה לזה של פולין והונגריה. ואכן, לאורך כל שנות קיומה מאז 1993 לא נוצר בצ'כיה מחנה פוליטי משמעותי המבוסס על כוחות לאומניים ודתיים.
עם זאת, ב-2017 הלך הרוח השתנה ובאביש נבחר בתום קמפיין פופוליסטי, אנטי-מערכתי ומשסע. הוא החל לפעול לקידום האינטרסים הכלכליים שלו, תוך ניסיון להחליש את שומרי הסף, ונתקל בהתנגדות רחבה. החברה האזרחית והתקשורת אף עודדו קידום חקירה פלילית נגדו בחשד למעילה בכספי האיחוד האירופי. ניסיונותיו לדכא את דמוקרטיה היו הססניים ביחס לאקטיביזם שגילו מתנגדיו, ולאחר קדנציה אחת בלבד – ממשלתו הוחלפה.
2. ממחאה לכוח פוליטי – פטרה גאוסטי, פרופסורית חברה לתיאוריה דמוקרטית באוניברסיטת צ'ארלס בפראג, טוענת כי אסור למחנה הליברלי להפריד בין העיר לפריפריה וכי ישנה חשיבות מכרעת לנוכחות המאבק גם מחוץ לערים המרכזיות. לשם כך, הקונצנזוס לדמוקרטיה צריך להיות רחב ככל הניתן. יחד עם זאת, מחאות שטח לבדן אינן מספיקות. גאוסטי טוענת כי הן חייבות להיות מתורגמות לכוח פוליטי באמצעות יצירת קואליציה רחבה של מפלגות שונות המסכימות על מטרה אחת ויחידה – להגן על הדמוקרטיה הליברלית בכל מחיר. בסופו של דבר, הצלחת המאבק חייבת להתבטא בשינוי דפוסי ההצבעה בקלפיות.
3. מסר אחיד וממוקד– הקושי המרכזי עבור הקואליציה הליברלית הוא ההתמודדות עם הפילוג שהפופוליזם מתדלק. לפי גאוסטי, הדרך היעילה ביותר להביס את הפופוליזם היא להניח בצד את המחלוקות בנושאים אחרים, להתאחד סביב מסרים אחידים ולחדד אותם: בלי דמוקרטיה ליברלית, השלטון על מנגנוניו לא יוכל להוביל למדיניות אפקטיבית בסוגיות שונות לטובת אזרחי המדינה.
מכיוון שהפופוליזם ניזון מהקיטוב בין "אנחנו" ל"הם", על הכוחות הליברליים ליצור אוהל פוליטי רחב ככל הניתן, גם במחיר של פשרות קשות. רבים שוכחים שפשרות הן חלק מהמשחק הדמוקרטי, ובעת שאנו מסרבים להן – ישנו סיכוי לדחיקת קהילות שונות לידי מנהיג פופוליסטי. היכולת של המחנה הליברלי להכיל מגוון רחב של דעות ועמדות פוליטיות, תוך מוכנות להתכנס יחד תחת מאמץ משותף לשמירה על הדמוקרטיה-הליברלית, היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספק, להצלחת המאבק.
4. הכוח המוסרי – הצלחות החברה האזרחית הצ'כית לא צמחו יש מאין. מרכיב משמעותי נוסף בהן היה יצירת קשרי למידה והשפעה עם שותפים למאבק במדינות אחרות, ובראשן הונגריה ופולין. בקשרים אלה נלמדו בעיקר הטעויות והקשיים במאבק בשתי מדינות אלה. במקביל לבניית ברית ליברלית-אזרחית בינלאומית, על כל מחנה ליברלי להביט פנימה ולבחון את מהות פעולותיו.
ירומיר מאזק, סוציולוג ומנהל המחקרים במכון STEM לחקר החברה הצ'כית, סבור כי מרכיב משמעותי נוסף בהצלחת המאבק הוא הבנת חשיבות כוחה המוסרי של החברה האזרחית. דוגמה טובה לכך היא העובדה שהציבור הצ'כי הצליח להבדיל בין זיכויו של באביש וכיבוד פסק הדין בעניינו לבין הטיעונים המוסריים סביב התנהלותו והסיבה לעצם העמדתו לדין. על אף זיכויו, באביש המשיך להיתפס כאישיות לא מוסרית והדבר הוביל, בסופו של דבר, לסיום שלטונו.
5. ניצחונות מקומיים – תנועת Millions Moments for Democracy בצ'כיה השכילה ליצור תשתיות מחאה הן בערים המרכזיות והן באזורי הפריפריה, ולתרגם אותן לכוח פוליטי באמצעות שיתוף פעולה הדוק עם מפלגות האופוזיציה. אותן מפלגות נחלקו לשתי קואליציות שונות – האחת שמרנית יותר והאחרת פרוגרסיבית – אך מטרתן היתה זהה: ביצור הדמוקרטיה הליברלית. שיתוף פעולה זה נטע את התקווה ששני הגושים יכולים לכונן יחד ממשלה שתבטיח את ההגנה על הדמוקרטיה הליברלית.
האתגר בישראל גדול יותר
אם נקבץ את מסקנות המקרה הצ'כי, הרי שעל החברה האזרחית בישראל להדגיש את צדקת דרכה מעבר לגבולות תל-אביב ולהיות נחושה ואסרטיבית ביצירת כוח פוליטי משמעותי שיתחרה בעוצמתו המקטבת של הפופוליזם והביביזם. לשם כך, החברה האזרחית צריכה להשכיל להרכיב קואליציה פוליטית רחבה שהדמוקרטיה הליברלית היא נר לרגליה. פשרות הן חלק מהמשחק הדמוקרטי, ואם רוצים לנצח בקלפי יש לקחת אותן בחשבון.
אל מול השיסוי והפילוג של ממשלת נתניהו, יש לענות בקמפיין חיובי ומאחד סביב חשיבותה של הדמוקרטיה הליברלית עבור כלל אזרחי המדינה. במקביל לפעילות הפוליטית הפנימית, על החברה האזרחית בארץ לחתור ליצירת קשרי השפעה, תמיכה ולמידה עם מקבילותיה בעולם: נסיגה דמוקרטית היא כאמור אינה תופעה ייחודית לישראל בלבד. יש הרבה מה ללמוד משותפינו מעבר לים.
חרף המסורת הדמוקרטית העשירה של ישראל – תמונת המצב עבור המחנה הליברלי קודרת יותר מזו שבצ'כיה. זאת, הואיל וסוגיית הכיבוש ועליונות היהדות מניעים את גלגלי המהפכה המשפטית. קובה מציין כי עצם העובדה שממשלת נתניהו החלה בצמצום המרחבים הדמוקרטיים מעידה על צעדים עמוקים יותר לעבר שלטון סמכותני מאלו שננקטו על-ידי באביש. נוסף על כך, ההטרוגניות של החברה הישראלית מציפה סוגיות ונושאים חשובים אחרים, שעשויים להוביל למחלוקות.
המאמר פורסם ב"הארץ" ב-20 באפריל.
ריף יצחקי הוא מנהל קשרי ממשל וחוץ במיתווים. עזריאל ברמנט הוא חוקר בכיר במכון ליחסים בינלאומיים בפראג (IIR). לצפייה בדיון המלא שהתקיים בנושא – לחצו כאן
