חרף כל האיתותים והקריצות, אינדונזיה עדיין מעבר לאופק הישראלי

כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

משנחתמו "הסכמי אברהם" וכהונת נשיא ארה"ב דונלד טרמפ התקרבה לסיומה, החל שמה של אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, לעלות כמועמדת אפשרית להצטרף לתהליך נרמול היחסים עם ישראל. עם חילופי השלטון, ניסה ממשל ביידן לקדם את התהליך, אולם אינדונזיה סירבה; היא לא תכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל בטרם הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים, על בסיס עקרון שתי המדינות.

אפשר לתמוה מדוע דווקא אינדונזיה, הרחוקה מאד מאזורנו, מתעקשת על עמדתה המתנגדת לנורמליזציה עד לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי, מספר מדינות ערביות כבר עשו זאת רשמית תוך שהן שוחקות קונצנזוס כלל ערבי ואיסלאמי. אפשר להניח שאותה תמיהה עלתה עוד בראשית שנות החמישים, כשישראל המבודדת חיפשה כל נתיב אל המרחב הגלובלי, לרבות לעולם המוסלמי במסגרת ברית הפריפריות שניסתה לבנות. גם אז היא גילתה שהסכסוך הישראלי-ערבי מעניין את ג'קרטה, שישנם חסמים משמעותיים, ושאין להקיש מנכונותן של שתי מדינות מוסלמיות לא-ערביות אחרות (טורקיה ואיראן) לפסוע בנתיב של פיוס, על אינדונזיה.

חרף העובדה שהיא ממוקמת בדרום-מזרח אסיה, אינדונזיה קשורה בטבורה למרחב המזרח תיכוני בעיקר דרך הממד הדתי. ברקע לכך עומדת זרימה בת מאות שנים של רעיונות וידע איסלאמיים מהמזרח התיכון מזרחה. כך הופנמו באינדונזיה רעיונות פאן-איסלאמיים וגובשה בה תודעה חזקה של שייכות ל״אומה״, כלומר – לכלל קהילת המאמינים המוסלמים. כך נחשפו גם מעגלי המשכילים לנרטיב התגבשות התודעה הערבית הפוליטית, ולמכלול הסערות והתהפוכות של אזורנו. העימות שהתהווה בארץ ישראל בין התנועה הציונית לזו הפלסטינית לא חרג מכלל אלה. אין להתפלא, לפיכך, שכיום נתפס המאבק הפלסטיני בקרב הרוב המוסלמי הענק באינדונזיה כמאבק כלל איסלאמי. סוגיית ירושלים ובעיקר סוגיית אל-חרם א-שריף (הר הבית) טעונה רגשית במיוחד בציבור האינדונזי.

לצד ההיבט הדתי, שלילת כינונם של יחסים עם ישראל מצד אינדונזיה נשענת גם על אדנים איתנים של תפיסות לאומיות. המדינה האינדונזית הצעירה שהכריזה עצמאותה ב-1945 הזדהתה מתחילתה עם הנרטיב הערבי בסכסוך. עמדה זו התעצמה במהלך שנות החמישים כאשר אינדונזיה מילאה תפקיד משמעותי בכינון גוש המדינות הבלתי-מזדהות, רווי הרטוריקה האנטי-קולוניאלית. היא הלמה את מאבקה לעצמאות של אינדונזיה בהולנד (1949-1945). בהתאם לכך, מאז מלחמת 67', אימצה אינדונזיה את העיקרון לפיו לא ייכונו יחסים דיפלומטיים עם ישראל טרם הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. עקרון זה מעוגן ברוח הסעיף הראשון לחוקה האינדונזית מ-1945: "היות שעצמאות היא זכותו של כל עם, הקולוניאליזם חייב להיעלם מעל פני האדמה מכיוון שהוא נוגד את צווי הטבע האנושי והצדק", נכתב בה.

כך, העמדה האינדונזית כלפי ישראל נקשרת בשיח הפוליטי והציבורי כאחד במעמדה המרכזי של החוקה, שהיא בבחינת מורשת האבות המייסדים, ולכן העניין הפלסטיני מנוסח פעמים רבות במונחים של צדק וזכויות לגיטימיות. יחד עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שסעיף 1 בחוקה באינדונזית מיושם ב"גמישות" במדיניות החוץ האינדונזית. הוא לא הוזכר למשל בהקשר של סיפוח חצי האי קרים בידי רוסיה ב-2014 או במהלכי הסיפוח העכשוויים במזרח אוקראינה.

המחויבות למאבק הפלסטיני ולכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית, היא אבן יסוד במדיניות החוץ האינדונזית. ג'קרטה גם הוכיחה שהיא מוכנה לשלם עליה מחיר. כאשר סקוט מוריסון, ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, השכנה הקרובה והחשובה ביותר מבחינת אינדונזיה, הודיע ב-2018 שארצו שוקלת להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה שגרירותה, הגיבה אינדונזיה בחריפות והשהתה את החתימה על הסכם סחר חופשי עם אוסטרליה. היא התרצתה רק אחרי שאוסטרליה נסוגה, הגם שהותירה בזמנו את החלטתה להכיר במערב ירושלים כבירת ישראל.

האינטרס הישראלי ביחסים דיפלומטיים עם אינדונזיה ברור. לישראל שאיפה רבת שנים למצוא נתיבים לעולם המוסלמי, ובמקרה זה למדינה המוסלמית הגדולה בעולם. אינדונזיה היא גם אחת מהכלכלות הגדולות בעולם והבולטות שלה בזירה הבינלאומית רק הולכת וגוברת. ואכן, ישראל ממשיכה לאותת לאינדונזיה ומנסה להדגיש את פוטנציאל הרווח שלה מקיום קשרים עם ישראל, תוך שהיא שמה דגש על שיתוף פעולה כלכלי וטכנולוגי. חרף היעדר הקשרים הרשמיים, חשוב להדגיש כי אינדונזיה מתירה סחר של חברות ישראליות עם חברות אינדונזיות פרטיות, וקשרים כאלה אכן מתקיימים. וכך, חרף הקושי במיצוי הפוטנציאל של יחסי סחר, אינדונזיה כן נהנית מפירות הטכנולוגיה הישראלית בתחומי אגרו-טק והטכנולוגיה הרפואית המתקדמת. ייתכן שמצב זה דווקא מחליש את הטיעון הישראלי.

דרך אחרת שבה מנסה ישראל לפלס נתיבות לאינדונזיה היא עמדתה לפיה כינון יחסים יאפשרו לג'קרטה לגלות מעורבות חיובית בקידום פתרון לסכסוך. אכן, לאינדונזיה יש שאיפה להפגין מעורבות שכזו, בין היתר כחלק משאיפתה לצמצם את גלי הקיצוניות הדתית והטרור העלולים לתפיסתה לזלוג אליה, אך בהיעדר כל תזוזה מדינית מזה שנים, ספק אם טיעון ישראלי שכזה הוא רלוונטי עתה. יותר מכך, המציאות הפוליטית העכשווית לא רק שאינה מבטיחה התקדמות מדינית, אלא גם טומנת בחובה מתחים גוברים בגדה המערבית ובירושלים, כמו גם הידרדרות אפשרית ביחסים בין ישראל לשאר מדינות האזור. התפתחויות שכאלה לא תעודדנה את אינדונזיה לשנות את גישתה, וזאת בלשון המעטה.

במצב הנוכחי ניתן להציע שני תרחישים שעשויים לשנות את המציאות: הראשון הוא כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסעודיה. ייתכן כי נרמול היחסים עם מדינה המייצגת את מרכז הכובד ההיסטורי של העולם המוסלמי תכרסם במוצקות העמדה האינדונזית. התפתחות שכזו אולי גם תמתן בג'קרטה את החשש מתגובה פנימית טעונה ברגשות איסלאמיים. התרחיש השני הוא בחירתו ב-2024 של נשיא פרגמטי המבקש להשתחרר ממשקולות לאומיים והיסטוריים החוסמים כלפי ישראל. כדאי להנמיך ציפיות ביחס לתרחיש זה. יוזכר שאפילו הדיקטטור סוהארטו, ששלט באינדונזיה ביד ברזל (1998-1966) והתנהל מול ישראל בגישה פרגמטית ופחות אידאולוגית מקודמו, נזהר שלא להעמיד במבחן את הרגשות הדתיים בקרב הציבור בהקשר זה.

פגישתו הקצרה של סוהארטו בג'קרטה עם ראש הממשלה יצחק רבין באוקטובר 1993 מלמדת לא-מעט. אירוע נדיר זה התרחש זמן קצר לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, ולא לפני שיאסר ערפאת התקבל אצל הנשיא האינדונזי. ביקורו של רבין לא היה מתאפשר לולא הסכם אוסלו, וגם אז הוא היה קצר ומוצנע מהעין. עצם קיומו נמסר לעיתונות רק מספר שעות לאחר שרבין עזב את אינדונזיה, והודגש כי סוהארטו פגש את רבין בתוקף תפקידו כעומד בראש גוש המדינות הבלתי מזדהות, ולא כנשיא אינדונזיה. כך גם הודגש כי הביקור אינו מסמן כוונה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל בעתיד הקרוב.

בעידן הדמוקרטי של אינדונזיה, שינוי מדיניות כלפי ישראל נראה סבוך עוד יותר. ראיה לכך ניתנה בראשית כהונתו הקצרה של עבד א-רחמן וחיד (2001-1999), נשיאה הנבחר הראשון של אינדונזיה. וחיד, שהפגין טרם בחירתו עמדה אוהדת כלפי ישראל, ביקש לחולל תפנית במדיניות כלפי ירושלים באמצעות ביסוס קשרי סחר רשמיים. תוכניתו כשלה מול אופוזיציה רחבה וכנראה שהעניין גם תרם לכך שהוא סיים את כהונתו מוקדם מהצפוי. פרשה זו חרוטה היטב בזיכרון הפוליטי האינדונזי, וקשה לראות מנהיג שיסטה מהעמדה הרשמית השורשית בנושא ישראל.

בינתיים, אינדונזיה ממשיכה להכחיש קיום מגעים רשמיים כלשהם עם ישראל. היא אינה מעודדת קשרים אזרחיים, אף שאינה מונעת אותם, והתקשורת בה כמעט ולא נותנת להם פרסום. מפגשים בין אנשי ממשל אינדונזים וישראלים שמתפרסמים בכל זאת, מתוארים כאקראיים, לא-מתוכננים, "פגישות מסדרון" שנוצלו במשתמע לקידום העניין הפלסטיני, ולא לקידום היחסים בין המדינות.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-29 בדצמבר 2022