יחסי ישראל-טורקיה אינם תלויים רק בנתניהו וארדואן

ד"ר נמרוד גורן פברואר 2021
כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

בחודשים האחרונים התרבו הסימנים לגישושים בין טורקיה וישראל בדבר שיפור מסוים ביחסים, למרות חילוקי הדעות וחוסר האמון. "טורקיה רוצה יחסים יותר טובים עם ישראל", אמר הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן לקראת סוף 2020, ועורר השערות ששתי המדינות עשויות להחזיר בקרוב את שגריריהן לתל-אביב ולאנקרה. בישראל הוחלט בתגובה לבחון את מידת הרצינות הטורקית. בנוסף, מינתה ישראל את אירית ליליאן כממונה החדשה על השגרירות באנקרה (במקומו של רועי גלעד שסיים את תפקידו), ובתקשורת הטורקית פורסם מוסף מיוחד שהפיקה השגרירות על הפוטנציאל לשיתוף פעולה כלכלי בין המדינות.

שיפור יחסים עם טורקיה תהיה התפתחות חיובית, וישראל צריכה לעודד זאת. ואולם, אל לישראלים ולטורקים לתלות את גורל יחסי המדינות רק על רצון מנהיגיהן ועל עבודה מאומצת מצד דיפלומטים. ארדואן ונתניהו הרי סיכמו כבר ב-2016 על חילופי שגרירים (לאחר חמש שנות שנמוך היחסים בעקבות משט המרמרה), אולם הסכם הפיוס שהשיגו החזיק מעמד שנתיים בלבד. העברת שגרירות ארה"ב לירושלים וההרוגים הפלסטינים בהפגנות ליד גבול רצועת עזה הובילו את טורקיה לגרש משטחה את שגריר ישראל. זאת, מבלי להוריד פורמלית את דרג היחסים. ישראל נקטה בתגובה בצעד דומה. תחת תנאים שכאלה, גורמים אזרחיים ולא-רשמיים יכולים למלא תפקיד חשוב בפיתוח הקשרים.

טורקיה וישראל מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים רצופים מאז 1949. חרף עליות ומורדות רבים לאורך השנים, היחסים הוכיחו מידה רבה של חוסן. שתי המדינות הצליחו להתגבר על תקופות משבר והשכילו להתאים את הקשרים ביניהן לנסיבות המשתנות. עשורים ארוכים של יחסים רציפים, ובהם גם עשור של פריחה בשנות התשעים, הובילו ליצירת קשרים ושיתופי פעולה בין רבדים מגוונים של החברה הישראלית והטורקית. המנהיגים הפוליטיים הם אומנם אלה שקובעים את הטון הרשמי, אך היחסים גדולים יותר מהאופן בו המנהיגים מתייחסים זה לזה. שיתופי פעולה בתיירות ועסקים, באירועי ספורט ותרבות, כמו גם חילופים אקדמיים, שימשו אפיקים להתפתחות מערכת יחסים מגוונת שהשכילה להתגבר על נקודות שבר פוליטיות. החברה האזרחית היא שחקן חשוב במרחב זה.

הדיפלומטיה המודרנית של המאה ה-21 מקלה על שיתופי פעולה בין ארגונים חוץ-ממשלתיים במדינות שונות ופותחת בפניהם מרחב רב יותר להשפיע על מדיניות ולקדם שינוי חברתי. למרות ההבדלים בין ישראל וטורקיה, כולל מבחינת מעמד החברה האזרחית בכל אחת מהן, יש להן גם אתגרים דומים, שארגונים יכולים להתמודד עמם במשותף. מדובר, למשל, באתגרים גלובליים, כגון שינויי אקלים; אתגרים אזוריים, כגון פתרון סכסוכים במזרח התיכון ובמזרח הים התיכון; ואתגרי פנים, כגון הצורך בחיזוק הדמוקרטיה והערכים הליברלים, והפגת מתחים בין דת למדינה. שיתופי פעולה בין ארגוני חברה אזרחית בישראל ובטורקיה בתחומים אלו ועוד, יוכלו לשפר את אופן ההתמודדות, לייצר מסגרת ללמידה הדדית על שיטות פעולה יעילות, להצמיח מיזמים משותפים חדשניים, להרחיב קשרים בין אנשי מקצוע ושותפים לדרך, ולשפר את הדימויים ההדדיים בציבור.

ככל שהעבודה המשותפת ברמת החברה האזרחית תצבור תאוצה, כך יהיו שתי המדינות תלויים פחות בפוליטיקאים, וייתכן שהדבר ישפיע גם לטובה על היחסים הרשמיים. לפוליטיקאים בישראל יהיה יותר נוח לפעול לשיפור היחסים אם יסיקו שהדבר תואם את תחושות הציבור. למרות השיח הלעומתי שרווח בישראל כלפי טורקיה, מדד מדיניות החוץ הישראלית של מכון מיתווים לשנת 2020 הראה כי 56% מהישראלים תומכים בניסיון לשפר את היחסים עמה, לעומת 32% בלבד שאינם מעוניינים בכך. ב-2018, היה רוב למתנגדים.

גם החברה האזרחית יכולה לתת לכך רוח גבית. קיימים מספר אפיקים חדשים להגברת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות במישור זה, גם בהינתן השוני שיש במרחב הפעולה שניתן לארגונים חוץ-ממשלתיים בכל אחת מהמדינות:

1. מגפת הקורונה מעוררת צרכים חדשים ופותחת הזדמנויות לשיתופי פעולה בתחומים חדשים, דוגמת בריאות הציבור (תחום שבו המעיטו ישראל וטורקיה לשתף פעולה בעבר), כלכלה ורווחה. לדוגמה, באפריל 2020 טורקיה שלחה ציוד רפואי לישראל כמחווה הומניטרית להתמודדות עם המגפה.

2. המעבר לדיונים וכנסים מקוונים כתוצאה מהקורונה, מאפשר למכוני מחקר ואוניברסיטאות משתי המדינות להגביר חילופי ידע וערוצי דיאלוג מדיני בין חוקרים ומומחים. הוא גם מאפשר השתתפות בערוצי הידברות אלו של ישראלים וטורקים המתגוררים במדינות שלישיות.

3. השיח העולמי הגובר בדבר מולטילטראליות ושיתוף פעולה בינלאומי יכול לאפשר לישראלים וטורקים לפעול יחד במסגרות רב-לאומיות, סביב תחומי עניין משותפים, דוגמת משבר האקלים וזכויות נשים.

4. החשיבות הגוברת של השלטון המקומי והעובדה שראשי ערים מרכזיות בישראל ובטורקיה הם ליברלים בהשקפותיהם יוצרות הזדמנויות לשיתופי פעולה ברמה המוניציפאלית, ולצקת תוכן מחודש בהסכמי ערים תאומות.

5. האתגרים הגוברים לדמוקרטיה יכולים לעודד ארגונים תומכי-דמוקרטיה בישראל ובטורקיה להחליף מידע על פרקטיקות מיטביות ולפתח יוזמות משותפות, למשל בתחום התקשורת, החברה האזרחית וזכויות אדם.

6. השינויים הגיאו-פוליטיים במזרח התיכון ובמזרח אגן הים התיכון מגבירים את הצורך בערוצי שיח ודיאלוג מדיני בין מומחים ישראלים וטורקים לניתוח התפתחויות, זיהוי הזדמנויות, יישוב סכסוכים באזור, וקידום היחסים הבילטראליים.

מערך ההזדמנויות הזה כולל נושאים חדשים לשיתוף פעולה וכלים חדשים לקשר בין הצדדים. הוא מייצר הזדמנות לרתום ארגונים חדשים בישראל ובטורקיה לשיתופי פעולה, ולהרחיב ולהעמיק את המיזמים המשותפים שכבר קיימים. אין זה תפקידן של ממשלות לייצר חיבורים בין ארגוני חברה אזרחית, למרות שביכולתן לסייע. מה שכן, עליהן להבהיר שהן רואות ערך בפעילות משותפת ברמה האזרחית ולהימנע מהצבת מכשולים.

על ארגוני החברה האזרחית להדגיש את הצורך בהגברת שיתופי פעולה בין אזרחים ושחקנים חוץ-מדינתיים ואת היתרונות שעשויים לצמוח מכך לשני הצדדים, ולהוביל את הדרך. בתהליך שכזה, יש ערך לקיומו של גוף מתאם, כגון פורום החברה האזרחית ישראל-טורקיה, בדומה לאופן שבו מועצת העסקים ישראל-טורקיה מסייעת לפריחת שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות. ישראלים וטורקים שהיחסים בין שתי המדינות חשובים להם ושחפצים בשיפורם אינם צריכים רק לחכות שהמנהיגים ישנו כיוון ויתפייסו. הם יכולים לזהות סוגיה שהיא בנפשם, לאתר שותפים במדינה השנייה וליזום עשייה. כבר היום מתקיימות שותפויות מגוונות שכאלה, ובהחלט יש מקום לעוד.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 17 בפברואר 2021.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון