בימים האחרונים התגברו הסימנים להפשרה אפשרית במערכת היחסים בין ישראל וטורקיה. מדובר בניסיון טורקי, שמתקיים בחודשים האחרונים, כחלק ממאמץ לשפר את היחסים עם מספר מדינות באזור – מצרים, סעודיה, האמירויות וכאמור גם ישראל.
דבריו של הנשיא ארדואן בדבר ביקור צפוי של הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה בחודש הבא (שלא הוכחשו בישראל) מהווים את שיאה של המגמה בה חזינו בחודשים האחרונים.
קדמו לכך, כזכור, סיומה המהיר של פרשת מעצר בני הזוג הישראלים בטורקיה, שיחות הטלפון בין הנשיא ארדואן ועמיתו הישראלי הרצוג, ושיחת הטלפון הנדירה בין שרי החוץ (הטורקי דרש בשלומו של לפיד שחלה בקורונה).
המהלכים הללו ממחישים את ההבנה באנקרה, כי עקב הבידוד הטורקי באזור, ולנוכח הארכיטקטורה האזורית המרשימה שנבנתה בעשור האחרון והקשיים מבית של ארדואן (כלכלית ופוליטית), מתבקש מאמץ לחמם את מערכות היחסים הקרירות עם מספר מדינות מפתח באזור.
ההבהרה האמריקאית לפיה וושינגטון איננה תומכת בפרויקט השאפתני – East Med Pipeline – נסכו עידוד באנקרה, שמא ניתן להסב לעברה (ודרכה) תוכניות יצוא של גז ממזרח הים התיכון.
איך ישראל צריכה להגיב? האם להיענות לחיוכים
המחלוקת מתמקדת בסכסוך הישראלי–פלסטיני ובהתנהלות הטורקית מול החמאס; במקומו של האסלאם הפוליטי באזור (וממשלו של ארדואן נושא אותו בגאון); ואל מול מערכת היחסים ההדוקה שהתבססה בשנים האחרונות בין ישראל, יוון, קפריסין ומצרים, כולל סביב הקמתו של פורום הגז האזורי, שלמעשה ממחישים את "מידורה" של אנקרה ממערך הבריתות שנוצקו באזור.
בנסיבות הנוכחיות שומה על ישראל להתנהל לאורם של מספר עקרונות:
מצבה האסטרטגי של ישראל ומרחב התמרון המדיני שלה משופרים. מבחינה זו המקח וממכר מול אנקרה צריך להתנהל בנחת ובאורך רוח.
חימום דו השיח המדיני עם אנקרה אסור שיבוא על חשבון מערכות היחסים הקרובות והאמון הרב שהושג עם יוון וקפריסין.
המחלוקת בסוגיה הפלסטינית תישאר בעינה, כולל האופן בו טורקיה רואה את החמאס. אולם, נוכחותם (הפעילה) של בכירי החמאס בטורקיה; הפעילות הטורקית המוגברת בירושלים; והרטוריקה החריפה (והפוגענית) כלפי ישראל (ובעיקר מצידו של הנשיא ארדואן) חייבים לקבל מענה ראוי, שישרת את האינטרסים הישראלים.
הפוטנציאל לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה ראוי (ובלתי נמנע) שיעלה על שולחן הדיונים בין המדינות. אולם מאליו ברור, שתנאי הכרחי לדיון מעשי בהקשר זה תלוי במידת האמון שנוצרת, או משתקמת, בין שתי המדינות, ומדובר בתהליך ממושך שלא נבנה במחי כף אחת.
בשורה התחתונה, חשוב לזכור, כי מדובר במדינה מרכזית באזור, עם רלוונטיות שלה לסוגיות מרובות, שנוגעות לאינטרסים ישראליים חיוניים. מבחינה זו, אם ניתן לגשר על הפערים והמחלוקות ראוי לעשות כן, ולו בכדי לבחון האם ועד כמה ניתן לאתר מחדש מפגשי אינטרסים בין ישראל וטורקיה, שבשנים האחרונות התמסמסו. חשוב גם לזכור את היקף הסחר העשיר בין המדינות ואת הקשרים האזרחיים, התרבותיים ואף ההיסטוריים.
ולמסרים? ואם כן, האם בתנאים מסוימים?
ובכן, עקרונית ערוצים פתוחים עדיפים על פני היעדר דיאלוג בין הדרגים המדיניים הבכירים בשתי המדינות, ובמיוחד לנוכח מעמדה ומשקלה של מדינה כטורקיה. אולם, בשנים האחרונות נקודות המחלוקת בין המדינות העמיקו עד מאד, ואף קיבלו, בעיקר מן הצד הטורקי, ביטויים פומביים חריפים.
ישראל מצויה, כפי שתיארנו, בצומת אסטרטגית נוחה, ומשום כך חיוני מאד לבחון בחיוב את האיתותים מאנקרה, אולם באופן שיענה על האינטרסים החיוניים שלה, ומערך היחסים המרשים שכוננה באזור בשנים האחרונות.
**המאמר פורסם בזמן ישראל, 30 בינואר 2022
