מדיניות החוץ הישראלית נדרשה להתמודד מאז ומעולם עם התמורות ביחסי הכוחות בזירה הבינלאומית, בניסיון לאתר את המעצמה התורנית כדי להישען עליה. מערכת היחסים האסטרטגית עם ארה"ב ענתה על כך היטב ומהווה את המאפיין המרכזי שלה לאורך שנים ארוכות. השינויים שחלו בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית והאזורית חייבו מענה מתאים מצד ישראל, ודרשו תמרון מורכב ומשוכלל יותר, לצד המשך ההישענות על מערכת היחסים הזו.
ארה"ב נחלשת ומתכנסת פנימה
הפיחות במידת מעורבותה ומשקלה של ארה"ב בזירה הגלובלית, לצד התחזקותן של מעצמות מתחרות, הוא השינוי הבינלאומי המרכזי של התקופה האחרונה. זו מגמה שניצניה נראו כבר בעבר, אולם הם צברו תאוצה ומאפיינים "בדלניים" בתקופת ממשל טראמפ, שנתפש כמי שאינו חש בנוח עם העול המעצמתי, המנהיגותי, שנכפה עליו. זה הביא להתחזקותן של סין ורוסיה, ששואפות כל אחת בדרכה לשוב לעולם רב-קוטבי.
התעצמותה של סין החלה עוד לפני העשור האחרון, ובהתאם לכך הסיט ממשל אובמה את מדיניות החוץ האמריקנית לעבר אסיה. טראמפ העלה את מערכת היחסים מול סין לפסים ברורים של עימות, כלכלי בעיקרו, עם השלכות מדיניות אסטרטגיות. רוסיה מצדה ניצלה את החלל שהותירה ארה"ב בזירות מסוימות כדי לחזק את מעמדה ו"לחדש ימיה כקדם". היא פעלה באסרטיביות באזורים השכנים לה ובמזרח התיכון. הביטוי המובהק לכך הוא בזירה הסורית, אולם הדבר ניכר גם בפעילותה ביחס למצרים והמפרץ הפרסי. האיחוד האירופי נחלש כלכלית ומדינית. הקושי לגבש מדיניות חוץ עקבית עקב ההכרח בקונצנזוס בין חברותיו, התחזקותם של מנהיגים פופוליסטיים, ופרישת בריטניה, נתנו בו את אותותיהם.
בנוסף, הפחת במעמדה של וושינגטון, והאופן הבוטה והמזלזל בו התנהל ממשל טראמפ בזירה המולטילטרלית, גרמו להיחלשות המוסדות הבינלאומיים שנבנו על בסיס התפיסה הערכית-מדינית של שיתוף פעולה וסולידריות בינלאומית.
איראן נוקטת בשנים האחרונות במדיניות חוץ אסרטיבית בשורה של זירות באזור – סוריה, לבנון, תימן, עיראק. מולה התגבש ציר נגדי, הכולל את מרבית המדינות הסוניות וישראל. טורקיה ניסתה, ללא הצלחה יתרה, לנצל לטובתה את היחלשותן של מדינות ערב. ועדיין, חשיבותה הרבה ביחס למספר זירות מרכזיות, מציבה אותה כמדינה שלא ניתן להתעלם ממנה.
מזרח אגן הים התיכון זוכה בשנים האחרונות לעניין גובר בזירה הבינלאומית, והפך לזירת עימות בין טורקיה לשאר המדינות מחד גיסא, ומארג מרתק של שיתופי פעולה אזוריים מאידך גיסא. הסוגייה הפלסטינית נדחקה לקרן זווית, לנוכח השינויים הדרמטיים באזור, ו"הסכמי אברהם" ממחישים היפוך שחל אצל חלק ממדינות ערב במשוואה המוכרת: הם יצאו לפועל טרם התקדמות משמעותית בסכסוך הישראלי-פלסטיני, תנאי שנחשב הכרחי עד לאחרונה.
בזירה הסורית, ישראל כוננה תיאום יעיל וחיוני עם רוסיה לנוכח ההתרחקות האמריקאית ממעורבות בזירה זו. עם מצרים, חרף היעדר הנורמליזציה, דבר הבולט מאוד על רקע התחממות היחסים עם חלק ממדינות המפרץ ומרוקו, ביססה ישראל מערכת יחסים הדוקה המבוססת על מפגש אינטרסים אסטרטגי ברור. כינונה של מסגרת חדשנית לשיתוף פעולה אזורי, בדמות פורום הגז של מזרח אגם הים התיכון, ממחישה את כברת הדרך שהושגה באזור זה, ואת התחזקות מערכות היחסים עם יוון וקפריסין. ישראל גם הידקה את היחסים הכלכליים עם סין, אולם נדרשה לנווט בין עידוד ההשקעות הסיניות והלחצים האמריקאיים.
ואולם, ממשלת ישראל ניצלה את התמורות הדרמטיות באזור כדי להתרחק מחזון שתי המדינות בהקשר הפלסטיני, ולא כדי לקדם שלום עם שכניה הפלסטינים.
האם יש חזון לצד הפרגמטיות?
לנוכח כל אלה, השאלה המרכזית המונחת לפתחנו היא אם ניתן לראות בהתנהלותה של ישראל שינוי מהותי, פרדיגמטי, או שמא "כישורי תמרון" מוצלחים למדי, כפי שעשתה גם בעבר. דומה, שמוקדם עדיין להגדיר את המהלכים הללו כשינוי פרדיגמטי. הרבה מאוד יהיה תלוי באופן שישראל תתנהל מול ממשל ביידן.
הזירה הבינלאומית כולה מתמרקת לקראת הממשל החדש, וחלקה הארי – זה של המדינות הדמוקרטיות כמובן – עושה זאת בתחושת הקלה ברורה. ההזדהות האינטימית של ישראל עם ממשל טראמפ, וההתייצבות הברורה בצד הרפובליקאי, גרמו כבר נזק לא מבוטל למעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית והאמריקאית. הקרבה והנינוחות שחשה ישראל עם הנשיא היוצא ומשנתו, והפומביות שניתנה לכך, פגמו קשות במישור הערכי שישראל חלקה עם קהילת המדינות המערביות-ליברליות, כמו גם אל מול חלקים מרכזיים בקהילה היהודית בארה"ב. כעת, ישראל תידרש לתמרן ולשנות כיוון.
דווקא בסוגית הגרעין האיראנית, המרכזית ביותר מבחינתה של ישראל, השחיקה במעמדה של ארה"ב, פרישתה מהסכם הגרעין בעידודה מובהק של ישראל, מציבים סימני שאלה מרובים ביחס לתבונתה של המדיניות הישראלית בשנים האחרונות. הקהילה הבינלאומית תידרש עתה לנהל משא ומתן משופר עם איראן, המאותתת על עמדת מיקוח נוקשה וזאת למרות מצבה הכלכלי הקשה עקב הסנקציות ומשבר הקורונה. מהלך מדיני בינלאומי מחודש מול איראן יספק לישראל הזדמנות לאמץ מדיניות שונה, טובה יותר, מההתנגדות הגורפת שהביעה כלפי המשא ומתן הקודם.
דחיקתה של הסוגייה הפלסטינית וצעדי הסיפוח הזוחל הנמשכים ביתר שאת, אינם מעלימים את ההכרח בפתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני – הם רק מרחיקים אותו. דווקא הנסיבות המשופרות בשנים האחרונות, בזירה האזורית והבינלאומית, ובהם הנכונות של מדינות ערב מסוימות לקדם נורמליזציה טרם פתרון הסכסוך או התקדמות משמעותית לעברה, היו צריכים להיות מנוצלים על-ידי ישראל כדי לקדם את תהליך השלום. ישראל היתה יכולה למנף את ההבנה המשופרת באזור לעמדותיה, כדי להבטיח את האינטרסים שלה ביחס להסדרי הבטחון, חילופי שטחים או סוגיית הפליטים.
ישראל הצליחה בשנים האחרונות להתאים את מדיניותה לשינויים הדרמטיים שהתרחשו בזירה האזורית והבינלאומית. חשוב שתחושת הבטחון העצמי, המובנת בחלקה, לא תרחיק מעיני מקבלי ההחלטות בישראל את "גודלה הטבעי". אל לה לישראל ללכת שולל אחר נסיבות מדיניות נוחות וכושר תמרון ראוי, ולזנוח את ההכרח לאמץ חזון ראוי לטווח הארוך, המבוסס על הסכמי שלום ושיתוף פעולה אזורי.
**המאמר פורסם באתר הארץ, 20 בינואר 2021
