יש להקים כוח בינלאומי זמני בעזה בשיתוף הרשות הפלסטינית, ולא במקומה

מאמרי דעה ופרשנות / חרבות ברזל

הרעיון להציב כוח רב-לאומי ברצועת עזה מקבל התייחסות תקשורתית גוברת בשבועות האחרונים, אך הדעות לגביו חלוקות. מצד אחד אהוד אולמרט מציע לשלוח לעזה כוח התערבות המבוסס ‏על חיילי ארצות נאט"ו, שינהל את הרצועה לתקופה של כשנה וחצי. לחיזוק עמדתו מזכיר אולמרט את כוח יוניפי"ל, שתוגבר בתום מלחמת לבנון השנייה והיה לדעתו גורם חשוב לשקט היחסי ששרר בחזית זו במשך 17 שנים.

מצד שני, צבי בראל רואה במחשבה על הצבת כוח רב-לאומי בעזה פנטזיה על ערוץ שיעקוף את הרשות הפלסטינית. לדעתו כוח רב-לאומי ברצועה נידון מראש לכישלון. בראל מדגיש, בצדק, את כישלונו של יוניפי"ל בהרחקת כוחות חיזבאללה מגבול ישראל אל האזור שמצפון לנהר הליטני בהתאם להחלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם. למעשה, כותב בראל, בגלל התנגדותו של נתניהו לחזרתה של הרשות הפלסטינית לעזה, אין כעת שום פתרון ארוך טווח עבור הרצועה בתום המהלך הקרקעי של צה"ל.

הדיון הזה מתקיים בזמן שממשלת ישראל מסרבת להציג באופן רשמי את החזון שלה ליום שאחרי המלחמה. נתניהו עצמו שומר על עמימות, בעוד שכמה משריו מבקשים לכבוש את הרצועה, לגרש את תושביה ולהקים מחדש את גוש קטיף. ראש האופוזיציה יאיר לפיד מציע לשמור את השליטה הביטחונית בידי צה"ל, שיקים רצועת ביטחון על חלקה וימשיך להיכנס על פי הצורך. את הניהול הבינלאומי מבקש לפיד להגביל להיבט האזרחי ברצועה, ולהפקיד אותו בשלב הראשון בידי צוות בהובלה אמריקאית ובהשתתפות מדינות ערב (ללא קטאר, וגם ללא טורקיה) וגורמים מקומיים ברצועה שאינם מזוהים עם חמאס.

בהתחשב בדרישה החד-משמעית של הממשל האמריקאי ושל כל בעלות בריתה של ישראל לשמירה על שלמותה הטריטוריאלית של רצועת עזה ולהעברתה לניהול פלסטיני, אנו סבורים שהצבת כוח רב-לאומי היא פתרון הביניים היחיד שניתן להוציא לפועל. נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, ובכירים פלסטינים נוספים הבהירו כי הם לא מעוניינים לקבל על עצמם את ניהול הרצועה מיד לאחר המלחמה, אף שהם מצפים שעזה תיכלל במדינה פלסטינית עצמאית בעתיד.

הרשות הפלסטינית אינה מסוגלת כיום להשתלט על רצועת עזה ולמשול בה. ממשל ביידן, האיחוד האירופי ומדינות המפרץ מצפים לראות רפורמות ברשות הפלסטינית לפני שניהול הרצועה יימסר לידה. כמו כן, שליטה של הרשות בעזה תצריך הגדלה משמעותית של כוחות הביטחון הפלסטיניים, אימון מגויסים חדשים, ושדרוג החימוש והמיגון שעומד לרשותם – מהלכים שישראל התנגדה להם בעבר, ובכל מקרה מימושם יצריך זמן. כוח רב-לאומי שיוצב ברצועה באופן זמני, בהסכמת הרשות הפלסטינית, יוכל ליצור את התנאים לפתרון ארוך טווח.

כפי שהראינו בנייר מדיניות בנושא זה, למרות שהיו כוחות רב-לאומיים שכשלו לאורך ההיסטוריה, היו גם כאלה שהצליחו. ניתן להפיק לקחים חשובים מכוחות שמירת שלום בעבר לטובת הקמתו של כוח חזק ויעיל שיוכל לסייע בייצוב עזה לאחר המלחמה. כוח IFOR (Implementation Force) למשל, שמנה כ-60,000 חיילים של נאט"ו ושל צבאות נוספים, הוצב בבוסניה בסוף 1995 ומילא תפקיד חשוב בשמירת השלום במדינה וביישום הסכם דייטון.

כוח KFOR, שנפרש בקוסובו ב-1999, קם מתוקף החלטת מועצת הביטחון של האו"ם המעוגנת בפרק שבע של מגילת האו"ם. המנדט של כוח זה, שמנה 50,000 איש, היה להבטיח את נסיגת הכוחות הסרביים מקוסובו, לפרק את צבא השחרור של קוסובו מנשקו, לפרז את האזור, לספק ביטחון ציבורי ולאפשר סיוע הומניטרי ושיבת פליטים. הוא לא פתר את כל בעיותיה של קוסובו, אך הוא עמד במשימות שלשמן הוקם. גם כוח שמירת השלום במזרח טימור, בהובלת כוחות מאוסטרליה, הצליח לייצב את המצב לאחר עשרות שנות לחימה, שמוטטו את שירותי המדינה. הכוח מילא את החלל שנוצר, עד שהאו"ם הקים ממשל זמני.

ביטחון, משילות ושיקום

הצלחתו של כוח רב-לאומי בעזה תהיה תלויה במילוי שלוש משימות משולבות שהתיאום ביניהן חיוני. ראשית, עליו לספק ביטחון. אין ספק ששיקולי ביטחון יכתיבו את עמדת ישראל בתום המלחמה. אם צה"ל ייסוג מבלי לחסל את הכוח הצבאי של חמאס ושל ארגונים נוספים בעזה, ייתכן שהכוח הרב-לאומי יידרש לאכיפת שלום. לפי פרק שבע במגילת האו"ם, ניתן להסמיך שומרי שלום לפגוע בגורמים עוינים, לפרק גופים לוחמים מנשקם ולתמוך בהעברת שליטה טריטוריאלית מידי ארגונים חוץ-מדינתיים חמושים לידי רשויות לגיטימיות – במקרה הזה, זו תהיה הרשות הפלסטינית. הכוח הרב-לאומי יוכל לקבל על עצמו אחריות הדרגתית על חלקים מרצועת עזה שמהם תיסוג ישראל בשלבים. חיוני להבטיח לשם כך תיאום זהיר בין צה"ל לכוח החדש.

שנית, לכוח יהיה תפקיד מפתח במניעת ואקום משילות בעזה. לשם כך יהיה עליו להבטיח את חזרתם לפעילות ותפקודם של רשויות אזרחיות ושירותים חיוניים, את אכלוסם הזמני של פליטים שנעקרו מבתיהם ובסופו של דבר את החזרה אליהם. משימות אלה ניתן למסור לידי נציב עליון, שאותו תמנה הקהילה הבינלאומית ועליו תוטל הובלת הפעילות האזרחית של הכוח הרב-לאומי. הנציב יפעל באופן זמני כסמכות האזרחית העליונה ברצועת עזה. משרד הנציב העליון לבוסניה-הרצגובינה, שהוקם מתוקף הסכמי דייטון, יכול לשמש כמודל. בבוסניה, לנציב היתה סמכות להטיל וטו על החלטות חקיקה ולפטר פקידים. חשוב למנות לתפקיד דמות בולטת שתהיה מקובלת הן על הפלסטינים והן על ישראל. כדי לקצוב את משך פרישת הכוח, ניתן לייצר תנאים להעברה מדורגת של הרצועה לשליטה אזרחית פלסטינית.

תפקידו השלישי של הכוח יהיה בסיוע למאמצי השיקום ופיקוח עליהם. רצועת עזה ידעה אמנם מבצעים צבאיים רבים, אולם היקף ההרס במלחמה זו חסר תקדים. התשתיות בעזה וחלקים ניכרים מהמבנים בה יזדקקו בדחיפות לשיקום ואף בנייה מחדש עם תום הלחימה. ממשלות זרות וארגוני פיתוח בינלאומיים יידרשו אמנם לשאת בעיקר הנטל בתהליך הבנייה מחדש, אולם כוח שמירת השלום יוכל למלא תפקיד מפתח במאמצי השיקום הראשוניים, ולוודא שהסיוע שיגיע לעזה לא ייפול לידי חמאס. החזרת החשמל והמים במהירות, ומזעור סכנות מנפלי תחמושת, ממנהרות חמאס ומדליפות ביוב עשויים לסייע בהצלת חיי אזרחים ובהעמקת הלגיטימיות של הכוח הרב-לאומי.

כדי להקים כוח רב-לאומי יעיל עם מנדט חד-משמעי, משימות ברורות, היקף כוחות מתאים והוראות פתיחה באש מפורשות, יידרש שיתוף פעולה בינלאומי. כדי להבטיח לגיטימציה בינלאומית מרבית, רצוי שכוח שמירת שלום בעזה יקום מתוקף מנדט, או לפחות יקבל אישור ממועצת הביטחון של האו"ם, על בסיס פרק שבע במגילת האו"ם. עם זאת, לנוכח המתיחות בין ארצות הברית לבין רוסיה וסין, יוזמה אמריקאית עלולה להיתקל במבוי סתום במועצת הביטחון.

בהיעדר החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, גם קואליציה של מדינות ושחקנים רלוונטיים תוכל להעניק מנדט להקמת כוח רב-לאומי בעזה, כפי שקרה עם כוח שמירת השלום המוצב עד היום בסיני. ראוי שקואליציה כזאת תכלול את ישראל, הרשות הפלסטינית, ארצות הברית, האיחוד האירופי, בריטניה, מצרים, איחוד האמירויות וערב הסעודית. מדינות שישתתפו בקואליציה אך לא ירצו לשלוח חיילים לעזה יתבקשו להתחייב להעניק תמיכה כלכלית לכוח המשימה. חשוב לציין כי המשימה לא יכולה להצליח ללא שילוב של כוח לוחם משמעותי מהמדינות החברות בקואליציה וסמכויות לפתיחה באש בתנאים ברורים ומוגדרים.

השתתפותה של הרשות הפלסטינית בקואליציה חיונית להענקת לגיטימציה מרבית לכוח הרב-לאומי ולהקלת ההשתתפות של מדינות ערב. שיתוף הרשות גם יאותת בבירור לפלסטינים בגדה המערבית ובעזה כי הצדדים יוצאים לדרך חדשה ולא תהיה חזרה לתנאים ששררו לפני 7 באוקטובר. ללא מעורבות פלסטינית בשלב ביניים זה, הכוח הרב-לאומי ייתפש בעיני עזתים רבים כעוד כובש זר.

לפי סקרים שנערכו לאחרונה מטעם מכון מיתווים ומרכז אקורד, מסירת עזה לידי כוח רב-לאומי בתום המלחמה היא האפשרות המועדפת בקרב הציבור בישראל. נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי הביע אף הוא תמיכה בהכנסת כוחות בינלאומיים לרצועה. מה שנחוץ כעת להצלחת המשימה המורכבת הזו: הקמת ממשלה בישראל שתסכים לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית, לצד עבודה עם הקהילה הבינלאומית, באופן קונסטרוקטיבי, על מציאת פתרון ליום שאחרי. ללא הסכמה על מתווה מדיני ולוחות זמנים, שום כוח רב-לאומי לא יתגבש ולא יהיה מוכן לקבל אחריות על הרצועה.

המאמר פורסם ב-5 בדצמבר בהארץ.