כיצד יכול הקמפיין נגד ארדואן לסייע למהלכי ההתחדשות הפוליטית בישראל

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

כבר 20 שנה מתמודד רג'פ טייפ ארדואן בבחירות בטורקיה. תחילה כראש מפלגה חדשה שקראה תיגר על הסדר הקיים, בהמשך כראש ממשלה מכהן שעיצב מחדש את שיטת המשטר, וכעת כנשיא רב-עוצמה המבקש כהונה נוספת. לאורך השנים עוררו הבחירות בטורקיה עניין רב בישראל. עת הבליח ארדואן על המפה הפוליטית בארצו, תהו בישראל אם טורקיה "בדרך להפוך לאיראן". בהמשך, הדיון עסק במשמעות של התעצמות ארדואן על יחסי שתי המדינות ועל הגיאופוליטיקה האזורית.

בשנים האחרונות נוסף לשיח הישראלי על טורקיה מרכיב חדש – הדאגה שתהליכי שחיקת הדמוקרטיה בטורקיה מתחילים להראות סימנים גם בארץ, תחת ממשלות נתניהו. כבר לפני שבע שנים השמיעה האופוזיציה בישראל אזהרות מפני "הפיכת ישראל לטורקיה" וב-2020 אף הוביל בני גנץ קמפיין תחת הסיסמה "זה כחול-לבן או ארדואן".

מאז הקמת הממשלה הנוכחית ואל מול מהלכי החקיקה שהיא מקדמת, גורמים פרו-דמוקרטים בישראל פונים יותר ויותר לעמיתיהם בטורקיה כדי ללמוד על ההתפתחויות שקרו שם ועל דרכים שבהם נקטו. זאת, כחלק מפתיחות גוברת לשותפויות בינלאומית, ללמידה מחוויותיהם של בעלי ברית ערכיים במדינות אחרות ובשיתופם בתובנות מהארץ. זוהי מגמה ברוכה, שמגבירה את הסיכויים שהקולות שעולים בימים אלו מהבחירות בטורקיה, אכן יישמעו בישראל.

את מערכת הבחירות הנוכחית בטורקיה אפשר לבחון גם תחת עדשת ההתחדשות הפוליטית, שהופכת רלוונטית כאן בישראל. בתקופה בה מקיימים גורמי אופוזיציה בישראל דיונים על רענון, חידוש ויצירה של מסגרות פוליטיות מפלגתיות (דוגמת מאמרו של ח"כ גלעד קריב על הצורך באיחוד כוחות בשמאל), ניתן לזקק תובנות מהניסוי הפוליטי שעשתה האופוזיציה הטורקית במאמציה להחליף את ארדואן.

גושים ואיחודים

לקראת הבחירות לנשיאות, מרבית האופוזיציה הטורקית השכילה להתאחד מאחורי מועמד אחד – מנהיג מפלגת העם הרפובליקאית (CHP), כמאל קיליצ'דראולו. היה זה שדרוג של מהלכים לגיבוש חזית אחידה, שהחלו לקראת הבחירות לנשיאות ב-2018 והניבו תוצאות מרשימות בבחירות המוניציפליות שנה לאחר מכן, כשמועמדי האופוזיציה זכו בניצחונות בערים הגדולות.

שש מפלגות מרחבי הקשת הפוליטית והחברתית ניהלו קמפיין משותף לנשיאות, בו קראו להשיב את הסדר הדמוקרטי ולחזור לשיטת המשטר הפרלמנטרית. לצד קיליצ'דראולו, התייצבו ראשי חמש המפלגות האחרות כמיועדים לתפקיד סגני הנשיא, וכך גם ראשי הערים של איסטנבול ואנקרה שלקחו חלק מרכזי בקמפיין. החזית המגוונת מבחינה אידיאולוגית תפקדה היטב במהלך הקמפיין, אם כי במבחן התוצאה, לא עמדה בציפיות. דווקא מצד המיעוט הלאומי הכורדי, שלא היה חלק מהחזית האופוזיציונית המרכזית אך הגיע עמה להסכמות – התמיכה בקיליצ'דראולו היתה מובהקת. זו נקודה מעודדת ביחס ליכולת ליצור בריתות פוליטיות מועילות עם אזרחי ישראל הערבים, גם אם יהיה קשה לצדדים להתמודד תחת קורת גג פוליטית אחת.

נוסף על כך, הקמפיין המשותף לנשיאות טורקיה שידר אחדות, נחישות ונכונות לשים מחלוקות בצד לטובת השגת מטרה לאומית נעלה. הידיעה מראש מה תהיינה הקואליציות העתידיות בפרלמנט – על סמך הסיכומים המוקדמים שהשיגו מפלגות האופוזיציה – אפשרו להן לרקוח מהלכים פוליטיים משותפים באזורי בחירה שונים, כדי למקסם את יתרונם היחסי ביום הבחירות. מצד שני, הגיוון האידאולוגי בגוש היה כה גדול, עד כי לא היה ברור איזה מדיניות תנקוט האופוזיציה אם תיבחר ומאלו מפלגות ימונו בעלי התפקידים המרכזיים.

הדבר בלט, למשל, בתחום מדיניות החוץ. גוש האופוזיציה כלל גם את אחמט דבוטאולו, לשעבר שר החוץ של ארדואן, שחידש את מעמד טורקיה במרחב הערבי והמוסלמי; וגם את נאמיק טאן, לשעבר שגריר טורקיה בישראל ובארה"ב, שנוקט קו פרו-מערבי מובהק. מי מביניהם היה נותן את הטון המדיני לו היתה מנצחת האופוזיציה? לבוחרים קשה היה לדעת זאת מראש. הניסיון לכפר על כך באמצעות פרסום מצע בחירות מקיף (דבר יוצא דופן בטורקיה) נתן לסוגיה זאת מענה חלקי בלבד. ובהקשר הישראלי, ריצה נפרדת של מפלגות בעלות פערים אידאולוגיים ניכרים (לצד איחודים בין מפלגות שקרובות יותר זו לזו), תוך התחייבות ציבורית מראש ליצירת קואליציה עתידית לאחר הבחירות, נראית כמודל נכון יותר.

בחזית הפרלמנטרית, מפלגת העם הרפובליקאית, הגדולה בגוש, ויתרה מראש על חלק מהייצוג העתידי שלה כדי לאפשר איחוד עם כמה מפלגות קטנות. לאחר הבחירות, כשהתבהר שהמפלגה לא הגדילה את כוחה בעקבות האיחוד, ועוד נאלצה להעביר מושבים למפלגות שזכו לאחוזי תמיכה זניחים ושרחוקות ממנה אידאולוגית, התעוררה ביקורת על המהלך. בעת איחוד פוליטי, יש לחשוב, אם כן, לא רק על מקסום רווחים ביום הבחירות, אלא גם על האינטרסים ארוכי הטווח שיאפשרו עשייה פרלמנטרית יעילה לכל אורך הכהונה.

כמו כן, ההסתמכות של האופוזיציה הטורקית על דמויות מפתח (ראשי הערים) שהיו מיועדים לתפקידים בכירים במקרה של ניצחון, אך לא יכהנו כחברי פרלמנט במקרה של הפסד – יצרה מצב בו בכירי הקמפיין לא יכהנו בעצם בפרלמנט, והסיעה תהיה בפועל חלשה יותר. הלקח לישראל הוא שכניסה לפוליטיקה הארצית צריכה להיעשות בלב שלם, ומתוך נכונות לוותר על תפקידים נוכחיים, גם עבור עשייה פרלמנטרית אופוזיציונית.

מומנטום ותקווה

יום הבחירות בטורקיה התאפיין באופטימיות רבה ב"מחנה השינוי". כבר היו תוכניות למסיבות ניצחון ליליות ברחבי העיר. זה אינו דבר של מה בכך, למול האכזבות החוזרות ונשנות שספג המחנה הזה ואל מול תחושת חוסר האונים שהצטברה לאורך שלטונו המתמשך של ארדואן. זהו שיעור חשוב לגבי הקלות היחסית בה ניתן לעורר תקווה, ועד כמה הצמא לשינוי יכול להיות משאב פוליטי חשוב כשהציבור מרגיש שמנהיגיו מתנהלים באחריות וכשותפים אמיתיים לדרך.

הגוש המשותף, הקמפיין החיובי, השיח הלאומי המאחד, הנכונות לשבור טאבואים חברתיים ולתת לגיטימציה למיעוטים לאומיים ודתיים – כל אלו רתמו את תומכי האופוזיציה ונתנו תחושה שמהפך הוא אפשרי. תחושה זו הגבירה מוטיבציה לצאת ולהצביע, וגם לקחת אחריות ולהתנדב לפיקוח בקלפיות – נדבך מרכזי באסטרטגיית יום הבחירות של האופוזיציה.

גם לממד הגלובלי שנוסף לבחירות הללו היתה חשיבות. באופוזיציה היו שהדגישו שניצחון בבחירות ימצב את טורקיה כמודל ממנו ילמדו במדינות אחרות, וחשו אחריות לאור תשומת הלב שקיבלו. בסופו של דבר, המומנטום החיובי והסקרים המפרגנים סנוורו ויצרו אופטימיות יתר, שייתכן שהובילה לפספוס מגמות אלקטורליות בפריפריה והרחק מהרשתות החברתיות, ולאי-מתן מענה הולם מספיק עבורם בקמפיין. זו תופעה שקרתה בעבר גם בישראל וגם במדינות אחרות במערב, ויש להקפיד לשים אליה לב בעתיד.

התפקיד שמילאו ראשי הערים בקמפיין הצביע על כוחה של הזירה המוניציפלית בטורקיה. במציאות פוליטית בה המנהיגות הלאומית האופוזיציונית סופגת הפסדים שוב ושוב (דוגמת קיליצ'דראולו מאז נבחר לראשות מפלגתו ב-2010), המנהיגות העירונית מייצרת סיפורי הצלחה. אקרם אימאמאולו (ראש העיר איסטנבול) ומנסור יאבאש (ראש העיר אנקרה) נתפסו כווינרים וכמי שפיצחו את הנוסחה לניצחון על מועמדי ארדואן. הם גם הצטיירו כמנהיגים שמחוברים לצרכי היום-יום של התושבים ונוכחותם בקמפיין הוסיפה רוח רעננה למנהיגות המפלגתית. הן אימאמאולו והן יאבאש מילאו גם תפקיד מרכזי בליל הבחירות. הם הופיעו בציבור יחד מדי כמה שעות לעדכן על מצב העניינים ולנסות לשמור על מורל מצביעיהם. הדבר רלוונטי בהקשר הישראלי לאור הבחירות המוניציפליות שבפתח. מידת היכולת של המחנה הדמוקרטי ליצור נרטיב של הצלחה וניצחון בבחירות אלו, ולהצמיח מנהיגים צעירים ומבטיחים – תהיה משמעותית לקראת הפעם הבאה שתתקיימנה בחירות לכנסת, ייתכן בהשתתפות מסגרות פוליטיות חדשות.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-18 במאי.