כל העיניים על הר הבית והגפרור ביד

מאמרי דעה ופרשנות / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

כעת, לאחר שתוצאות הבחירות התבהרו, וההכנות להקמת ממשלת נתניהו החדשה בשיאן, עיני רבים, בארץ, במזרח התיכון, ובעולם, נשואות אל הר הבית. מרחב זה, שנושא בתוכו קדושה לצד רגישות ונפיצות, מסתמן כנקודת מבחן מרכזית לממשלה החדשה, וגורמים שונים מדליקים נורות אזהרה.

תקריות ומתחים במרחב הר הבית/אל-חרם א-שריף שימשו זרז לסבבים של עימותים ואלימות בזירה הישראלית-פלסטינית במהלך בעשור האחרון – בין השאר באירועים בירושלים ב-2014, 2015, 2017 ו-2021. בעבר, אירועי הסלמה דחפו את נתניהו לדיאלוג מדיני עם ירדן, ולהסכמה על הסדרי הרגעה שכללו את הדגשת המחויבות לסטטוס-קוו במקום, ולעתים גם הגבלות על ביקור חברי כנסת או פעילי תנועות המקדש (לדוגמה במסגרת "הבנות קרי" ב-2015). אך בקואליציה החדשה נראה שהאיזון הפוליטי השתנה. התלות של נתניהו באנשי "הציונות הדתית", הקוראים לשינוי משמעותי בסטטוס-קוו, גברה ומרחב התימרון של נתניהו הצטמצם.

על רקע זה, הזהירו השבוע גורמים בירדן שניסיון של הממשלה החדשה בישראל לשנות את הסטטוס-קוו בהר הבית, ולאפשר פרובוקציות במקום מצד איתמר בן גביר כשר עתידי לביטחון פנים, עלול לאיים על יחסי השלום עם הממלכה ולהבעיר את האזור כולו. בתקשורת דווח כי נתניהו כבר העביר מסרים מרגיעים לירדן, באמצעות הנשיא הרצוג, בנושא זה, אך ספק אם זה יספיק כדי להפיג את החששות הכבדים.

נוכח המתח הגובר בסוגייה זו בנקודת הזמן הנוכחית, ועל בסיס ההיסטוריה הארוכה של סבבי ההסלמה בהר, מתחדד הצורך בהגברת התיאום ושיתוף הפעולה בין השחקנים השונים, ומיסוד הערוצים הפועלים למניעת משברים והסלמה. הסקר השנתי של "מיתווים", שפורסם לאחרונה, חשף נתון מעניין בהקשר זה, לפיו 61% מהציבור הישראלי (כולל רוב בקרב מצביעי המרכז-ימין) תומכים ברעיון של הקמת מנגנון תיאום שיכלול את ישראל, ירדן והפלסטינים, ויפעל למניעת הסלמה ומתח במקומות הקדושים בירושלים. 20% בלבד הביעו התנגדות. נתון זה מראה שהציבור הישראלי מודע לרגישות הנושא, ולצורך לחזק את התיאום ואת הדיאלוג בין הצדדים.

לאחר מלחמת ששת הימים התגבש ערוץ תקשורת חשאי בין הרשויות הישראליות לבין אנשי מנהלת הווקף, שנמצאת תחת חסות ירדנית ועוסקת בניהול האתר, והתפתח מעין "מודוס וויונדי". פרופ' יצחק רייטר הראה במחקרו על הר הבית, שמנגנון התיאום ומערכת ההבנות השקטה קרסו בעקבות פרשת מנהרת הכותל ב-1996. הקרע הזה החריף בעקבות האינתיפאדה השנייה וסבבי ההסלמה סביב הר הבית. במהלך שנות שלטון נתניהו המתח עם ירדן העמיק, הקשר עם הווקף נחלש, וסבבי האלימות הובילו למעורבות אמריקאית במילוי הוואקום. כך היה למשל בנובמבר 2014 ובאוקטובר 2015, כאשר שר החוץ ג'ון קרי דילג בין ירושלים, עמאן ורמאללה, וגיבש הבנות שיביאו להרגעת הרוחות. בשנה האחרונה, בתקופת ממשלת בנט-לפיד, נעשה ניסיון להקדים תרופה למכה ועל רקע החשש מהסלמה בתקופת הרמדאן, יזמה ישראל מגעים אינטנסיביים עם ירדן והפלסטינים (שכללו מפגשים של יאיר לפיד, בני גנץ, ועמר בר לב עם בכירים ירדנים ופלסטינים). מהלך זה נעשה בהובלת הצדדים, ולא על-ידי שחקן חיצוני. הוא התאפשר על רקע שיפור היחסים עם ירדן והרשות הפלסטינית, ושיקף רצון לפעול לפני הסלמה ולא אחריה.

אך הרעיון שנבחן בסקר של מיתווים מציע מודל אחר: במקום מאמצי דילוג של גורמים חיצוניים לאחר שכבר פרצה האש, או מגעים אד-הוק בין בכירים לקראת מצב משברי – להקים מסגרת קבועה של דיאלוג, תיאום ושיתוף פעולה סביב הנושא הרגיש והנפיץ הזה. מנגנון שכזה יאפשר שמירה על ערוץ תקשורת קבוע, ישמש ככלי להחלפת מסרים ומידע ובניית אמון, ויקדם תיאומים והכנות לקראת רגעי משבר ופעולות להרגעת הרוחות. ההגיון מאחורי המודל הוא להימנע ממצב מוכר שבו מנסים לפעול רק בדיעבד, כשהצדדים מתקשים לרדת מהעץ, אלא לבנות מערכת קשרים דווקא בתקופות של שקט. התמיכה הציבורית ברעיון מראה שדעת הקהל בישראל מבינה את הרגישות המיוחדת בהר הבית, את הצורך בתיאום עם הצדדים האחרים, והכרה בתפקיד שלהם בניהול המקום. בצעד שכזה יש כמובן רגישות פוליטית, וצפויה לכך התנגדות בקרב גורמים שפועלים לשינוי הסטטוס-קוו, אך כאמור, נראה שרוב הציבור תומך בכך.

אם יוסכם על כיוון מדיניות זה, הצדדים יידרשו לדון באופי המנגנון, בגורמים שיהיו מעורבים בו, ובמנדט שלו. חשוב שיהיו מעורבים במנגנון זה גורמים שפועלים בשטח, ומכירים היטב את המצב בהר, אך יש לתת גם מקום לנציגים ברמה המדינית, שיפעלו בתיאום עם מקבלי ההחלטות, להבטיח גם ממד אזרחי-מדיני ולא רק ביטחוני. הצדדים יוכלו גם לדון בשילוב של גורמים נוספים, ובכלל זה אפשרות לקיום דיאלוג עם אנשי דת ונציגים קהילתיים. "יוזמת ז'נבה" (2003) הציעה בתוכנית שגיבשה לגבי ירושלים, הקמת מועצה בין דתית שתשמש כגוף מייעץ לגבי ניהול המקומות הקדושים.

במקביל, כיוון חשוב נוסף הוא שיתוף שחקנים מהרמה האזורית או הבינלאומית. בהקשר זה יש להזכיר את מרוקו, שמשמשת כיו"ר ועדת ירושלים בארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, ואת סעודיה, שנושאת באחריות למקומות הקדושים לאיסלאם במכה ובמדינה. דיון זה מתחבר להצעות ורעיונות שעלו לאורך השנים באשר להקמת מנגנונים מיוחדים בניהול האתרים הקדושים. הצעת אולמרט (2008), למשל, דיברה על מסגרת שתורכב מחמש מדינות – ישראל, פלסטין, ירדן, סעודיה וארה"ב; תוכנית עמירב-חוסייני (2000) הציעה הרכב של 11 מדינות – ישראל, פלסטין, חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ועוד ארבע מדינות ערביות.

תהליך אוסלו בחר לדחות את שאלת ירושלים לסוף המשא ומתן. אך המתיחות המתפרצת לעיתים בירושלים מבהירה שוב ושוב שהתעלמות מהנושא אינה אפשרית. כל פעם שהעיר בוערת, והתקשורת מראה את תמונות העימותים והאלימות, הציבור מופתע ומגלה מחדש את הבעיה ואת המורכבות שבה. לכן, בניית מנגנונים למניעת הסלמה בירושלים היא מהלך מיידי ודחוף, לא לסיום הדרך. יתר על כן, מנגנון בנושא המקומות הקדושים יכול להיות גם צעד ראשון שיאפשר להניח תשתית לקידום שיתופי פעולה גם בסוגיות נוספות, ואולי אף להתניע בעתיד מומנטום מדיני ותחילת שיח אמיתי בין הצדדים בשאלת ירושלים. השילוב בין חוסר היציבות בגדה המערבית, המתיחות במזרח ירושלים, לחששות ממדיניות קיצונית ומסוכנת של גורמים בממשלה החדשה, יוצר מצב נפיץ במיוחד. כל אירוע חריג בהר הבית עלול להיות טריגר להתלקחות.

המאמר פורסם בהארץ בנובמבר 2022.