כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
בספרו "דיאלוג בין חרשים" (1990) חוקר התרבות ריימונד כוהן מתאר כיצד המשא ומתן הישראלי-מצרי בקמפ-דייוויד עמד על סף פיצוץ כאשר המשלחת המצרית ראתה בקוד הלבוש החופשי והמשוחרר של הבכירים הישראלים זלזול במעמדה. האפיזודה הקטנה הזאת מדגימה יפה את השוני התהומי הקיים בין שתי המדינות ושתי התרבויות שלנו. לשרת בשגרירות בקהיר זה כמו ללכת בשדה מוקשים, אמר לי פעם אחד השגרירים הישראלים ששירת לפני שנים במצרים. התפקיד הרגיש והחשוב הזה עם השכנה הגדולה מדרום מחייב מקצוענות, היכרות עם הדיפלומטיה הישראלית והבינלאומית וגם יכולת ריסון עצמי משמעותית. חייבים להכיר את ההיסטוריה הישראלית-מצרית, את תולדות המזרח התיכון, את הסוגיות הביטחוניות הרגישות שמונחות על השולחן, ואת מנהגי המקום.
בהינתן הנתק הקיים בין השגרירות הישראלית בבירה המצרית לבין האליטות המצריות, שמגלות יחס עוין כלפי הדיפלומטים הישראלים, כל שגריר בקהיר מגלה חיש מהר שהוא צפוי לתוקפנות בוטה מצד גורמים כאלה ואחרים, פרסומים קשים בתקשורת ובדיות שמופצות במהירות האור ברשתות החברתיות. יש גם מצבים סבוכים שדורשים עבודה שקטה ומאומצת מתחת לרדאר, בין אם מדובר במצב בגדה המערבית או ברצועת עזה, או הלחימה נגד האסלאם הקיצוני קרוב לגבול הישראלי. הפתגם המצרי המפורסם קובע כי "המילים הם מכסף, אבל השתיקה שווה זהב". הדבר האחרון ששגריר ישראל בקהיר צריך לעשות זה להדליף לעיתונות ולחמם את דעת הקהל על מנת לספק צרכים פוליטיים כאלה ואחרים. האם נכון למנות לתפקיד כה רגיש את השר איוב קרא, שבשנת 2016 חשף פרטים האסורים בצו פרסום של פרשיה ביטחונית סודית הכרוכה בחיי אדם? רק לפני כמה חודשים קרא אמר שהוא תומך בתכנית המצרית ל"הקמה של המדינה הפלסטינית בעזה ובסיני" ועורר גל של תגובות נזעמות במצרים. האם באמת מדובר במועמד האידאלי שתואם את דרישות התפקיד?
המאמר התפרסם ב"גלובס" ב-5 ביוני 2019
