לוב – זירה נפיצה עם שחקנים חיצוניים לרוב

כל הפרסומים / ישראל ואגן הים התיכון

מלחמת האזרחים הנמשכת בלוב במלוא עוזה – ראשיתה בהתקוממות של 2011, כחלק מן "האביב הערבי", שהביאה להפלתו של מעמר קדאפי. מאז, ולמעט פרקי זמן קצר ביותר, מתקיימת מלחמה מתמשכת בין שני צדדים עיקריים: ממשלת ההסכמה הלאומית (GNA) המכהנת מאז 2015 בהנהגתו של פאיז אל-סראג' ונסמכת על גורמי אסלאם פוליטי, מול הגנרל ח'ליפה ח'פתר תחת דגל "הצבא הלאומי הלובי" (LNA), הקורא עליה תגר ונסמך על תמיכתם של שורה ארוכה של מדינות מחוץ ללוב.

מאז ראשיתה התאפיינה הלחימה בלוב במעורבותם של גורמים חיצוניים רבים. בחודשים האחרונים נראה שהזירה הלובית הפכה, בדומה לזו הסורית, לזירת יריבות אזורית חריפה, המחזקת את החשש מפני הסלמה לא מבוקרת.

ראשית, חשוב למנות את השחקנים החיצוניים הניצבים מאחורי כל אחד משני הצדדים הניצים. ממשלת ההסכמה הלאומית, הנהנית באופן עקרוני מהכרתה של הקהילה הבינלאומית, נתמכת על ידי תורכיה וקטר בעיקר. מנגד, הגנרל ח'פתר נסמך על תמיכתן של מצרים, איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית, רוסיה וצרפת. כל אחד מן השחקנים החיצוניים מספק תמיכה מדינית וצבאית למרות האמברגו שהוטל על ידי האו"ם האוסר על אספקת נשק לצדדים הלוחמים.

כאמור, בחודשים האחרונים הוחרפו עד מאד העימותים הצבאיים בין שני הצדדים, כאשר כל אחד מן ה"ספונסרים" החיצוניים תורם את חלקו, והופך בכך את הזירה הלובית למאבק על עמדות שליטה והשפעה באגן הים התיכון בכלל.

במי מדובר, אם כן?
1. מצרים:
חולקת גבול ארוך ופרוץ להברחות נשק וטרור, וטרודה עד מאד ביחס לגורל השלטון בלוב, לחוסר היציבות הנמשך והמחריף במדינה, כמו גם להתחזקותם של הגורמים האסלאמיים – השלכות ישירות על יציבותה של מצרים. קהיר תומכת כאמור בגנרל ח'פתר ומנסה לגבש תמיכה בינלאומית רחבה במאמציה. הביטוי האחרון לכך הינה ההודעה המשותפת שפורסמה ב–11 במאי השנה, שכללה את מצרים, צרפת, יוון, קפריסין ומאע"מ. זו יצאה נגד המעורבות הצבאית הגוברת של תורכיה בלוב, כולל ההסכם להתוויית הגבול הימי בין שתי המדינות מנובמבר אשתקד.

2. תורכיה:
משתפת פעולה עם קטר בתמיכתה, המדינית והצבאית, בממשלת ההסכמה הלאומית בראשות סראג'. הביטוי המוחשי העדכני לכך היה בשני ההסכמים שנחתמו בין תורכיה והממשלה בטריפולי בנובמבר 2019, שעסקו בסיוע צבאי ללוב ובהתוויית הגבול הימי בין שתי המדינות (הסכם מעורר מחלוקת בפני עצמו).

3. רוסיה:
תומכת בגנרל ח'פתר, אף שמנסה להסתיר את מהלכיה באמצעות גורמים שונים מטעמה (מיליציית ואגנר), ובמקביל מנסה להניע את התהליך הפוליטי בין הצדדים הניצים בלוב. מבחינתה, הזירה הלובית מהווה הזדמנות ראויה מאד, בנוסף לזו הסורית, לחזק את תהליך חזרתה לאזור על חשבונה של ארה"ב, כולל הידוק נוכחותה במזרח הים התיכון, אסטרטגית ואנרגטית.

4. האיחוד האירופי:
בעל ענין ישיר בהתפתחויות בלוב, אך איננו מצליח לגבש עמדה קוהרנטית פרט למאמץ משותף להכשיר את משמר החופים הלובי בכדי למנוע הגירה לאירופה. בסוף מרץ השנה האיחוד החליט גם על מבצע ימי מתמשך בשם "איריני", בהובלתו של "הכוח הימי האירופי", שנועד לאכוף את החלטות האו"ם ביחס לאמברגו על אספקת נשק לצדדים הלוחמים. מדובר בניסיון לבלום אספקת נשק מתורכיה דרך הים, אך ספק אם הדבר יצלח. סביר, שאספקת נשק דרך היבשה ממצרים לכוחותיו של ח'פתר תימשך. צרפת מובילה עמדה התומכת בח'פתר ואילו איטליה נטתה לתמוך בממשלה בטריפולי, לנוכח דאגתה הרבה מהגירה לתחומיה.

5. ארה"ב:
נעדרת במידה ממשית מן התהליך כפי שזה קורה בזירות נוספות, בדגש על זו הסורית.

מהן ההשלכות לישראל?

לזירה הלובית אמנם אין השפעות ישירות על ישראל. אולם, לנוכח ההחרפה בלחימה, ובעיקר מעורבותם של שחקנים חיצוניים רבים, נראה שלוב הופכת לזירת יריבות אזורית, ואף מעצמתית (עם היעדרה של וושינגטון). לכך עשויות להיות השלכות, ולו בעקיפין, על אינטרסים ישראליים חיוניים.

מדובר למעשה בשלושה מישורים עיקריים:

* השלכות ההתפתחויות בלוב על יציבותה של מצרים
* הפיכתה של הזירה הלובית למקלט לארגונים אסלאמיים עם פוטנציאל של זליגה מעבר לגבולות המדינה
* חיזוק השפעתה של תורכיה באופן שמשליך ישירות על האינטרסים הישראליים במזרח הים התיכון, הן המדיניים והן האנרגטיים.

מה ישראל צריכה לעשות?

מדובר למעשה ביישור קו עם בעלות בריתה הברורות כעת – מצרים, יוון וקפריסין, כמו גם עם סעודיה ואיחוד האמירויות במעגל השני – ביחס להתפתחויות באגן המזרחי של הים התיכון. במילים אחרות: ראוי שישראל תגבה את בנות בריתה אל מול ההסלמה בזירה הלובית, מבלי להיכנס לפירוט ביחס לאופי הפתרון הפוליטי הרצוי בלוב. בסופו של יום, ההשלכות השליליות כלפי יציבותה של מצרים, כמו גם חיזוק מעמדה של אנקרה באזור משליכים ישירות על אינטרסים ישראליים חיוניים.

ראוי שעמדה ישראלית ברוח זו תובהר באופן ברור, גם אם לאו דווקא בקול רם ופומבי מדי, בבירות הרלבנטיות, בדגש על וושינגטון, בריסל ומוסקבה כמו גם כמובן מול בנות בריתה. אין לישראל אינטרס בשעה זו להצטייר כמי ש"בוחנת בנחת" את הקלפים בידיה, כפי שמספר דיווחים ניסו לטעון לאחרונה תוך קישור הסוגייה לדיאלוג אפשרי ישראלי–תורכי. חידוש הדיאלוג המדיני עם אנקרה רצוי אמנם, אולם ראוי שיהא מבוסס על מפגש אינטרסים אמיתי, אולי סביב הזירה הסורית, אולם בשעה זו מאתגר מאד לגבש אותו (גם לנוכח השיח סביב הסיפוח).

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 09 ביוני 2020.