למי תועיל מחלקת המודיעין שהקואליציה רוצה להקים?

כל הפרסומים / חרבות ברזל

ב־7 בדצמבר 1941 תקף צבא יפן את בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור והותיר את ארצות הברית המומה וחבולה. כישלון זה, כפי שמתארת ההיסטוריונית רוברטה וולסטטר בספרה פרל הארבור: התרעה והחלטה, היה תוצר של עיוורון אסטרטגי שגרם לאותות הברורים שקדמו למתקפה להיתפס כרעשים חסרי משמעות. אבל דווקא מתוך ההלם, המערכת האמריקאית הבינה את מגבלותיה ולימים האירוע נחשב כזרז לשידוד מערכות רחב־היקף. המודיעין האמריקאי שינה את פניו.

כך לדוגמה, במקום פיזור סוכנויות המודיעין, היעדר שיתוף פעולה ביניהן והתבססות על מודלים נוקשים של ניתוח מידע, הוקם המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), שהיה למעשה הגוף המודיעיני המרכזי הראשון לאיסוף ולניתוח מידע אסטרטגי (לימים הפך לסוכנות ה־CIA); התפתחה בהדרגה מתודולוגיה חדשה לניתוח סימנים מעידים שהפכה מרכזית בתפיסת המודיעין האמריקאית; התגבשה תפיסה המעודדת באופן מוסדי חשיבה על תיאוריות מתחרות לגישה השלטת; התפתח מאוד הקשר בין זרועות הביטחון לאקדמיה, על מנת לפתח מומחיות בתחומים כמו ניתוח אסטרטגי, שפות זרות וטכנולוגיה, במטרה לתרום לביטחון הלאומי; ועוד.

מקרה פרל הארבור מדגים אפוא אמת כואבת: דווקא כישלונות קולוסליים, שמחירם קטלני, יכולים להצמיח ענפי ידע, לשנות פרדיגמות וארכיטקטורות ולשדרג את החשיבה והעשייה המודיעינית. וכמו בארצות הברית כך גם בישראל, הכישלון ההתרעתי הצורב שקדם למלחמת יום הכיפורים הוביל לשינויים מהותיים בקהילת המודיעין המקומית. כעת, משבר 7 באוקטובר 2023 מציב את ישראל בצומת דומה ומעלה שוב את השאלה האם תדע להפיק את הלקחים הנדרשים.

זה בדיוק הסנטימנט שעליו רוכבת, לכאורה, הצעת חוק חדשה שיזם ח"כ עמית הלוי (הליכוד), שעברה באמצע נובמבר בקריאה טרומית, להקמת "מחלקה לגיבוש תפיסת מודיעין חלופית מגופי המודיעין". על פי הצעת החוק, ראש המחלקה, שתוקם במשרד ראש הממשלה, ימונה על ידי ראש הממשלה וידווח ישירות אליו, והדבר יאפשר, לטענת מגיש ההצעה, גיבוש הערכה בלתי־תלויה בקהילת המודיעין.

חקירה מעמיקה של כישלונות מודיעיניים איננה מותרות: היא חיונית כדי ללמוד וליישם לקחים מהותיים. אולם דומה שמאחורי ההצעה להקים מחלקת מודיעין חלופית לא עומדים שיקולים ענייניים אלא מניעים פוליטיים גמורים. לראיה, לא קדמה לה חקירה מעמיקה ובלתי־תלויה של הכשל המודיעיני האסטרטגי של 7 באוקטובר, שהיא התנאי ההכרחי, כפי שנפרט לעיל, לשינויים מן הסוג הזה. תחת זאת, הצעת החוק נולדה במחשכים, קוּדמה בחיפזון וללא התייעצות עם גורמי המודיעין, ומתבססת על הנחות יסוד רעועות, אם לא הרסניות בכוונת מכוון.

לפני שנצלול לעומק הדברים, נבקש להדגיש כי בעוד חלק משמעותי מהאחריות על מחדל 23' רובץ על קהילת המודיעין הישראלית – לצד הנדבכים המדיני והמבצעי – אנשיה הם גם אלה שעומדים מאחורי ההצלחות המבצעיות המרשימות בעת האחרונה בזירה הצפונית. אולם אל לנו להסיק מאותן ההצלחות שהלקחים כבר נלמדו ותוקנו – הם לא. הנחת היסוד לאור הכישלון הנורא היא, אכן, שנדרשת למידה משמעותית ושינוי; השאלה היא מה לשנות ואיך.

תנאי הכרחי לרפורמה: ועדת חקירה

הגם שכישלונות מודיעיניים משמעותיים, כמו אלה שמנינו למעלה, מהווים הזדמנות לשידוד מערכות ולרפורמות מבניות ותפיסתיות – הן לבדן אינן ערובה להצלחה. לראיה, גם לאחר שנבנתה מחדש לאחר ההפתעה ב־1941, קהילת המודיעין האמריקאית הופתעה שוב ושוב, לרבות 60 שנה אחר כך, בסדרת פיגועי ה־11 בספטמבר 2001. בישראל, השינויים הארגוניים והתפיסתיים המהותיים שנרשמו בקהילת המודיעין לאחר מתקפת הפתע ב־1973, לא מנעו את ההפתעה האסטרטגית שחוללה התקפת הפתע של חמאס ב־2023. רפורמות גם עלולות לעתים דווקא להחליש את המודיעין, שכן הקמה של יחידות וגופים חדשים והגדלה של כוח האדם עלולות ליצור בעיות חדשות כגון כפילויות מיותרות, בזבוז משאבים וסרבול.

לכן, רפורמות עמוקות בתהליך המודיעיני, שאמורות לתרום להערכת מודיעין איכותית יותר, צריכות לצאת אל הפועל רק בתום תהליך חקירה מקיף של הכישלון אשר מלכתחילה הוביל לצורך בשינויים. ותהליך שכזה, ראוי שיתבצע על ידי ועדת חקירה עם סמכויות רחבות ככל האפשר לבדיקת התנהלותה של קהילת המודיעין, בד בבד עם בדיקה של הדרג המדיני העומד עמה בזיקה הדוקה. בישראל המנגנון הרלוונטי לאתגר מסוג זה היא ועדת חקירה ממלכתית.

מדוע הדבר הכרחי? ניתן דוגמה. בשנה החולפת התקבעה בשיח הציבורי סברה ולפיה גופי המחקר האסטרטגיים בארגוני המודיעין – אמ"ן, שב"כ, מוסד – כשלו במשימתם, מאחר שכולם כאחד פעלו תחת קונספציה מחקרית שגויה ולפיה חמאס המורתע לא ייזום התקפה על ישראל וכי מזוודות המזומנים ששולמו לו, בצד אישורי העבודה שסופקו לעזה, הצליחו במשימתם "לקנות שקט". חקירה עמוקה ובלתי־תלויה יכולה לעמוד על הבדלים שייתכן שכן היו בין שלושת הגופים הללו, ולהסיק מכך מסקנות להמשך – למשל, אימוץ המתודולוגיה של הגוף שהעריך נכונה את כוונות חמאס על פני זו של הגוף שכשל, וכדומה. התבססות על תחקירים עיתונאיים, מוצלחים ככל שיהיו, היא בעייתית, משום שהם נעדרים נגישות מלאה לכלל החומרים והגישות במערכת המודיעינית, ומוטים כתוצאה מהמקורות החלקיים שהם ניזונים מהם.

אולם, ועדת חקירה ממלכתית טרם קמה וספק אם תקום בימי חייה של הממשלה הנוכחית. חבריהּ מתרצים את התנגדותם בהתמשכות המלחמה, כמו גם בחוסר הלגיטימיות לכאורה של בית המשפט העליון (שנשיאה ממנֶה את חברי הוועדה) בעיני תומכיהם. דחיית הקמתה של הוועדה מייצרת קושי ממשי לחקור באופן יסודי ורציני את אירועי 7 באוקטובר. התעמעמות הזיכרון של המעורבים, היעלמותם של חומרים, והתקבעות נראטיבים דרך הדלפות בתקשורת ותחקירים פנימיים – מהווים כולם חסמים בדרך לחקר האמת וללמידה משמעותית. ודחיית חקר האמת מהווה בתורה חסם לשינויים המבניים הדרושים, אולי, לקהילת המודיעין. ואולי לא. אבל איך נדע?

פלורליזם ובקרה מודיעיניים

אחרי מלחמת יום הכיפורים לא היתה בעיה מן הסוג הזה. פחות מחודש לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקף, כבר הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, על מנת לחקור את נסיבות פריצת המלחמה. בעקבות מסקנות הוועדה, בוצעו שינויים יסודיים בקהילת המודיעין, החל מחיזוק מחלקות המחקר בפיקודים, חיזוק גוף המחקר במשרד החוץ והקמת גוף מחקר במוסד – כולם נועדו להקטין את התלות בגוף הערכה אחד, קרי חטיבת המחקר באמ"ן – וכלה בהקמת יחידת הבקרה באמ"ן, שאף שלא נבעה ישירות מדוח ועדת אגרנט, הרי היא ברוחו של הדוח שקרא ל"הגברת הפלורליזם המודיעיני". שינוי נוסף היה ניסיון למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה. על כך בהמשך.

יחידת הבקרה באמ"ן מכונה גם "מחלקת איפכא מסתברא" על שם הפונקציה העיקרית שמילאה (לפחות בשני העשורים הראשונים). היא נועדה להגביר את הפלורליזם ולמסד את האפשרות לשמוע "דעה אחרת" בקהילת המודיעין. שיטת האיפכא פירושה הצגת הערכה בעלת משקל לגבי שאלה מחקרית מרכזית, העומדת בניגוד לעמדת חטיבת המחקר, וניסיון להוכיח את תקפותה תוך שימוש סלקטיבי במידע מודיעיני ובהשערות מודיעיניות, גם כאשר אנשי הבקרה אינם סבורים שטענה זו נכונה. גישה זו נועדה להפרות את השיח הפנימי ולחייב את גורמי ההערכה לבסס את טיעוניהם ולבחון אם טעו בהערכותיהם.

מאחורי הקמת יחידת הבקרה ב־1974 – בשלב הראשון כענף של איש אחד שהיה חלק ממחלקת המחקר הבסיסית – עמד ראש אמ"ן דאז, האלוף שלמה גזית. הוא הושפע מאוד מהערכת המודיעין המדויקת שהשמיע ערב מלחמת יום הכיפורים סגן סימן טוב בנימין, קצין מחקר זוטר ביחידת המודיעין בפיקוד הדרום, שיצא באומץ נגד מפקדיו והעריך כי פני מצרים למלחמה, מעט בדומה לנגדת ו' שסברה כי פני חמאס לעימות, ערב הטבח בשמחת תורה.

עשור אחרי שהוקם ענף הבקרה, בשנת 1984, הפך אותו ראש אמ"ן דאז אהוד ברק למחלקת הבקרה, שעומדת על תִלה עד היום כמחלקה עצמאית הכפופה ישירות לראש אמ"ן ושתפקידה לבצע בקרה להערכות מודיעיניות באמ"ן, אך היא רשאית גם לכתוב ניירות עמדה מודיעיניים בעצמה, בהתאם לשיקול דעתו של העומד בראשה. על קורותיה של מחלקה זו נכתב בספר פרקליט השטן. ניתן לומר, בתמצית, שהיא לא הצליחה להציב משקל־נגד לחטיבת המחקר באמ"ן וניטשת מחלוקת אם בכלל עלה בידה לתרום תרומה משמעותית לשיח המודיעיני, ולביסוסה של רוח אחרת המעודדת ויכוח ופתיחוּת בפרט. רוב הזמן הערכותיה הלעומתיות היו צפויות ולכן לא נלקחו ברצינות וכמעט שלא השפיעו.

אחת הסיבות לכישלון מרבית ראשי מחלקת הבקרה באמ"ן היתה ניסיונם לשחק באותו המגרש של יחידות המחקר – קרי, להתמקד בהערכות המודיעיניות, ובהן בלבד. חלופה לכך יכלה להיות ניסיון להציג מתודולוגיה מחקרית שונה, לבחון את המבנה הלוגי של הערכות המחקר ולהציג נקודות עיוורון. גישה כזאת, ששמה דגש על תהליך המחקר ולא על התוצאה, יכולה לאפשר ויכוח ושיח מודיעיני ערים יותר. בנוסף, ההתמקדות של גופי הבקרה בתוצרי אמ"ן מחקר גרמה לצמצום נקודת המבט לנושא הצבאי בלבד ולהחמצת חלקים נרחבים משדה הראייה הלאומי, כמו למשל הערכות המודיעין של יחידות המחקר במשרד החוץ, במוסד ובשב"כ, גורמי התכנון האסטרטגיים דוגמת המל"ל, והשוואה למכוני מחקר האזרחיים.

 מה שלא עבד לאמריקאים

בכל אלה הצעת החוק הפרטית של ח"כ הלוי לא מטפלת. היא מעידה כי בכוונתה של הממשלה – שבמשמרת שלה קרה האסון – ליצוק קלקול חדש על מצעו של הקלקול ישן, מבלי להידרש לבדק הבית המעמיק של סוגיות היסוד של המודיעין הלאומי, המתחייבות מהכשל של 7 באוקטובר, ושל שנות העיוורון הארוכות שקדמו לו, לרבות בחינת תהליכי העבודה ויחסי הגומלין בין הדרג המדיני לביטחוני.

אבל הבעיה אינה רק במה שההצעה לא עושה, אלא גם במה שהיא כן עושה. גוף שהעומד בראשו ימונה ישירות בידי ראש הממשלה, ככל כנראה כמשרת אמון, ידווח אישית לראש הממשלה ויהיה תלוי בראש הממשלה עבור המשך כהונתו – הוא גוף אשר סביר להניח שלא יוכל לגבש עמדות עצמאיות דיין. הוא עלול לשמש ככלי שרת פוליטי. שהרי, במידה שלא יספק לראש הממשלה את ההערכות המצופות, הוא יודר או יפוטר. חשש נוסף הוא שכתוצאה מהקמת המחלקה עלול להיווצר מעקף, או אפילו נתק, בין הדרג המדיני לקהילת המודיעין, משום שהדרג המדיני יקבל נגישות מלאה למידע המודיעיני, וזאת מבלי שיזדקק לארגוני המודיעין האמונים על הפרשנות שלו והבקיאים ברזיו.

זה בדיוק מה שקרה ערב המלחמה בעיראק ב־2003. אחרי שארגוני המודיעין האמריקאיים המסורתיים מיאנו לספק הערכות שיתמכו בפלישה לעיראק, יזם הדרג הפוליטי במשרד ההגנה את הקמתו של גוף אשר יוכל לספק מודיעין שכזה, התפור למידותיו. תת־שר ההגנה לענייני מדיניות, דאג פיית', הקים בספטמבר 2002 יחידה חדשה, המשרד לתוכניות מיוחדות (office of special plans), באישורם – ויש החושדים, בהנחייתם – של שר ההגנה דונלד רמספלד וסגנו פול וולפוביץ. היחידה עסקה לכאורה במדיניות בנושא העיראקי, אך כפי שחשף דו"ח ביקורת משנת 2007 של מבקר הפנים של משרד ההגנה האמריקאי, היא "פיתחה, ייצרה והפיצה הערכות מודיעין חלופיות", שחלקן עמדו בסתירה לקונצנזוס של קהילת המודיעין. התוצאה היתה שהמחלקה של תת־שר ההגנה, בלשונו המעודנת של המבקר, לא סיפקה למקבלי ההחלטות הבכירים את "הניתוח המודיעיני המדויק ביותר".

לאחר הפלישה התברר כי הזהירות של ארגוני המודיעין המסורתיים היתה מוצדקת. הטעמים למלחמה – הקֶשר לכאורה בין משטרו של סדאם חוסיין לבין ארגון אל־קאעדה והימצאותם כביכול של כלי נשק להשמדה המונית בידי בגדאד – התבררו כמוטעים. המחיר האסטרטגי היה כבד: אמריקה שקעה במלחמה ארוכה ויקרה שהולידה את התנאים לעלייתו של אויב מסוכן עוד יותר ממשטרו של סדאם, המדינה האסלאמית (דאעש), ובחשבון אחרון גם חיזקה את איראן, שמיליציות שיעיות המזוהות איתה השתלטו על נתחים גדולים מהמדינה העיראקית.

הערכת מודיעין בהזמנה

הדגש בהצעת החוק של ח"כ הלוי הוא על גיבוש הערכת מודיעין חלופית. כלומר, גם אם לשיטתה של "המחלקה החלופית", הערכות המודיעין של גופי המחקר הנוכחיים ייתפסו כראויות – היא בכל זאת תציג להן חלופה. החשש הטמון בכך הוא שהערכות המחלקה מלכתחילה יהיו לעומתיות ולכן לא תהיה להן כל תרומה לשיח, בדיוק כפי שקרה להערכותיה של מחלקת הבקרה.

אבל מאחר שעל הפרק נמצאת הקמתו של גוף חדש עם אוריינטציה שונה ושיוך מוסדי שונה, שייתכן שגם יתחרה עם קהילת המודיעין על משאבים ועל קרבה לדרג המדיני, לא מן הנמנע שאף ייווצרו מתחים ו"דם רע" בינו לבינה. יחד עם זאת, יצוין כי גם הרמוניה בין ארגוני המחקר איננה דבר רצוי אלא שיח עירני וביקורתי, כמו גם ויכוח על הנחות היסוד המודיעיניות.

בנוסף, גוף מודיעיני הכפוף לראש הממשלה עלול לתפוס את תפקידו כמי שאמור לסייע לדרג המדיני לקדם מדיניות מוכתבת מלמעלה, גם אם טמונים בה סיכונים וסיבוכים. המשמעות היא פוליטיזציה של עבודת המודיעין. בעטייה, יוכל הדרג המדיני להתעלם מהצבעה של ארגוני המודיעין על סכנות במדיניות שהוא רוצה לקדם. זאת משום שתמיד יעמוד לרשותו גורם מודיעיני שיוכל לספק לו את ההערכה שבה הוא חפץ – בדיוק כפי שקרה בפרשת "הנשק להשמדה המונית" של רמספלד – או, לחילופין, לספק לו בדיעבד את האליבי המודיעיני שיצדיק את קידומה בעבר של מדיניות שגויה. בהקשר הישראלי הנוכחי, ניתן לדמיין איך המחלקה החדשה תוכל לספק, למשל, הערכות התומכות בהמשך המלחמה בעזה ומתנגדות לעסקת החטופים, כעמדתו של ראש הממשלה ונגד עמדת מערכת הביטחון. כבר היו דברים מעולם.

 מי אחראי על המודיעין הלאומי?

הצעת החוק החדשה גם מעלה שאלות מהותיות באשר למקומה של המחלקה העתידית בתוך מערך המודיעין הקיים. ראשית יש לבחון מדוע נדרשת הקמת מחלקת "איפכא" חדשה במקום להסתמך על גוף קיים המתמחה בהערכת מודיעין לאומית. בישראל, הגוף האמון על גיבוש הערכת המצב הלאומית (ודוק, לא הערכת המודיעין הלאומית) ועל הצגתה לממשלה ולקבינט הוא המטה לביטחון לאומי (המל"ל). אמנם קיים במל"ל אגף מודיעין אולם הוא לא אחראי על הערכת המודיעין הלאומית. הדבר אף אינו נכלל בחוק המל"ל.

לחילופין, בארצות הברית הוקם לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 משרד ראש המודיעין הלאומי (ODNI – Office of the Director of National Intelligence), שמטרתו לשפר את התיאום והפיקוח על קהילת המודיעין האמריקאית. במסגרת ה-ODNI פועל ה-NIC (National Intelligence Council), גוף המופקד על הערכות מודיעין אסטרטגיות ארוכות־טווח עבור מקבלי ההחלטות הבכירים, תוך שילוב מידע מסוכנויות המודיעין השונות והצגת תחזיות גלובליות. זהו ללא ספק מודל שאפשר היה לשאת עיניים אליו.

לאמיתו של דבר, בישראל כבר נעשו ניסיונות בכיוון הזה. אחת מהמלצות ועדת אגרנט היתה, כאמור, למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה. האלוף במיל' פרופ' יהושפט הרכבי, שכיהן כראש אמ"ן בשנות ה־50 ונחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר על המחקר המודיעיני בישראל, הוא היחיד עד היום שמילא את התפקיד. הרכבי מונה ב־1977 כיועץ ראש הממשלה למודיעין, אך כיהן בתפקיד שמונה חודשים בלבד תחת יצחק רבין ומנחם בגין. הגדרת תפקידו כללה יצירת פלורליזם בהערכות המודיעין והתרעה על סיכונים פוטנציאליים.

העובדה שבתום הקדנציה הקצרצרה שלו לא מונה מחליף להרכבי, חרף ההסכמה הרחבה על הצורך בגישה מודיעינית עצמאית ורעננה, מעידה על החסמים האינהרנטיים במערכת הישראלית – הן הפוליטית, הן המודיעינית. ארגוני המודיעין לא מעוניינים לוותר על מעמדם ועל הקשר הישיר עם הקברניט, ולדרג המדיני נוח מצדו שאין גורם אחד חזק המהווה מרכז כובד בקהילת המודיעין, בבחינת הפרד ומשול. בנוסף, במבנה המורכב ממשרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון נוצר מאזן משתק שמקשה על אימוץ השינויים שהוצעו לאורך השנים.

ניסיון העבר מלמד אפוא, כי ב־50 השנים האחרונות הועלו הצעות רבות לפתרון הפער במודיעין האסטרטגי בישראל, הנדרש לגיבוש מדיניות והערכת מצב כוללת (להבדיל ממודיעין טקטי ומבצעי), אך רובן לא יושמו, או יושמו באופן חלקי בלבד. גם משרד המודיעין, שהוקם לפני למעלה מעשור, לא הצליח להתבסס כגורם משמעותי בקהילת המודיעין – לא בהיבט הפיקוח ולא בתחום ההערכות המודיעיניות. הראיה החזקה ביותר לכך היא סגירתו לאחרונה בקול ענות חלושה.

שרשרת הכישלונות הללו מחזקת את ההבנה כי נדרש תהליך מעמיק ויסודי לשינוי המצב הקיים. לאחרונה העלה פרופ' אורי בר־יוסף הצעה להקים גוף מחקר חדש ומצומצם שיתמקד במודיעין אסטרטגי. הצעתו כוללת הקמת יחידה עצמאית, בדומה למעמד היועץ המשפטי לממשלה או נגיד בנק ישראל, שתאויש בחוקרים ותיקים מהאקדמיה ותפעל בקדנציות ארוכות. בר־יוסף מצביע על האנומליה הטמונה בכך שהצבא נוטל על עצמו אחריות להערכה הלאומית, בשעה שקציניו הצעירים מבצעים קדנציות קצרות והם חסרי ניסיון מספק; לראיה, לשיטתו, הכישלונות הרבים במתן התרעה, שהיו נחלתה של קהילת המודיעין הישראלית ואמ"ן בראשה. למעשה, כבר בשנות ה־50 התייחס שר החוץ משה שרת לאמ"ן כ"מודיעין של המטכ"ל", אמירה שנועדה להדגיש את מגבלותיו בהבנת סוגיות אסטרטגיות גלובליות והיותו מוגבל לראייה צבאית משימתית. דומה שבמהלך השנים המגמה הזאת רק החריפה, כאשר לימים גם המל"ל, שנועד בדיוק לצורך הזה, רוּקן מתוכן – בעיקר על ידי נתניהו עצמו.

אירועי ה-7 באוקטובר מחייבים אכן, חשבון נפש מעמיק ושינוי מערכתי נרחב – הן בתחום המדיני והצבאי והן בקהילת המודיעין. עם זאת, הדרך הנכונה לביצוע שינויים כאלה היא באמצעות חקירת עומק עצמאית של ועדת חקירה ממלכתית, ולא דרך הצעות חוק פרטיות ומהירות. אחת ממסקנותיה של ועדת החקירה הממלכתית עשויה בהחלט לקרוא להקמת גוף בקרה מודיעינית ברמה הלאומית, אך זאת כחלק מראייה רחבה של המערך. ראייה כזו צריכה גם לקחת בחשבון את ניסיונות העבר בהקמת גופים כאלה בישראל, כמו את הפתרונות שאומצו בקהילות מודיעין במערב. בתוך כך חשוב להדגיש כי שינויים מבניים לבדם אינם מספיקים; נדרש שינוי עמוק בתרבות הארגונית, בערכי הארגונים המודיעיניים ובמקצועיות אנשי המודיעין.

כל זה איננו מנת חלקה של הצעת החוק של הלוי. נראה כי מטרת הצעת החוק להקמת "מחלקה להערכות חלופיות" היא אחרת. היא משתלבת היטב במגמה הכללית של שינוי המשטר: ריכוז סמכויות בידי ראש הממשלה, החלשת הגופים המקצועיים בשירות המדינה, ויצירת מנגנוני לגיטימציה חדשים בעיני הציבור, תוך פגיעה בערכים ממלכתיים ובתהליכי עבודה מסודרים. אם תרצו, זה עוד מאותה התרופה שהרעילה מדינה שלמה.

המאמר פורסם ב-2.12.24 במגזין תלם. המאמר נכתב בשיתוף דוד סימן טוב וד"ר אופק רימר.