כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
צודקת נעה לנדאו ("הכישלון הירדני", "הארץ", 16.3) ביחס להיעדרה של אלטרנטיבה מצד האופוזיציה למדיניות הישראלית בנושאי חוץ וביטחון. זו נדרשת לשיח הציבורי בכל עת, אולם כעת ביתר שאת לנוכח תוצאות הבחירות. היחסים הבעייתיים עם ירדן, שבאים לידי ביטוי בנתק בין המלך לראש הממשלה, וכמובן בתקרית האחרונה סביב הנסיעה המתוכננת לאיחוד האמירויות — הם הזדמנות נאותה להזכיר את נחיצותה של מִשנה מדינית חלופית, לפחות בשתי סוגיות מרכזיות.
האחת, נוגעת למדיניות כלפי איראן והמטרה, המשותפת לכל, למנוע ממנה יכולת גרעינית צבאית. ניתוח מבוסס חייב להגיע למסקנה, שהמדיניות הישראלית בשנים האחרונות, ובעיקר פרישתה של ארה"ב מהסכם הגרעין (בעידוד ישראלי), לא הוכיחה את עצמה. איראן אינה רחוקה מיכולת גרעינית יותר מאשר בעבר, אך כעת ניצבת מול חזית בינלאומית מפוצלת. ממשל ביידן נחוש לשוב למסגרת הסכמית, מה שמנוגד למדיניות הישראלית בשנים האחרונות. החלופה הנדרשת: לבלום את איראן במסגרת הסכמית ובגיבושה של חזית בינלאומית רחבה ואפקטיבית, בהובלה אמריקאית. חשוב להזכיר לכל מי ששכח, שההסכם מ–2015 אמנם לא היה מושלם, אולם בלם, גם אם זמנית, את החתירה האיראנית ליכולת גרעינית צבאית.
הסוגיה השנייה, נוגעת למדיניות בעניין הפלסטיני. שומה היה על ישראל לנצל את מעמדה האסטרטגי המשופר כדי לחדש את התהליך המדיני ביוזמה ובתנופה. ממשל מחמוד עבאס, בעייתי ככל שיהא, דבק בכל מאודו בנתיב המדיני, אולי גם מחוסר ברירה. האג'נדה המדינית החלופית חייבת להדגיש את חוסר התוחלת בהמשך הכיבוש, את נזקיו לטווח הארוך לישראל, ואת החתירה האסטרטגית לפתרון שתי המדינות. הוא מורכב מאין כמותו אולם אין בלתו. חשוב מתמיד שדעות אלו יושמעו, ובקול רם, מצד האופוזיציה באופן שיציב בפני דעת הקהל חלופה ראויה. תהיה לה אוזן קשבת.
**פורסם בהארץ, 25 במרץ 2021
