ביקורו הצפוי של הנשיא ברק אובמה בישראל, במיוחד לפני הפסח, מחדד את הקושיה במה נשתנה ביקורו של הנשיא האמריקאי הזה משאר ביקורים של נשיאים אמריקאים. נראה כי התשובה לשאלה זו תתבהר רק לאחר הפסח, משום שהצד האמריקאי שומר עד כה על עמימות בכל הנוגע למטרות הביקור. לנוכח האכזבות הרבות שהיו מנת חלקם של ישראל, הפלסטינים וארצות הברית, נראה כי שום צד אינו מפתח ציפיות בשלב הזה לאופק מדיני חדש. ואולם, ביקורו של אובמה בעיתוי הנוכחי – מעבר לדיון בגרעין האיראני – טומן בחובו פוטנציאל לפתיחת מהלך רחב יותר.
ראשית, בחירתו של אובמה לקדנציה שנייה מבטיחה כי הוא יהיה יותר משוחרר מלחצים פנימיים, בין אם מהקונגרס, מהשדולה היהודית איפא"ק או מגורמים פרו־ערביים. שנית, הקמתה של קואליציה חדשה בישראל, הכוללת את יאיר לפיד וציפי לבני, מעוררת תקווה למדיניות אקטיבית יותר בזירה הפלסטינית. בניגוד למפלגת הבית היהודי, השתתפותן של יש עתיד והתנועה בממשלה עשויה "להמריץ" את נתניהו להציג לצד הפלסטיני הצעות אטרקטיביות מבעבר. באופן פרדוקסלי, שני המנהיגים, אובמה ונתניהו, שאין ביניהם חיבה יתרה, נשאו נאומים בעלי משמעות ביוני 2009 – נאום קהיר מזה ונאום בר־אילן מזה – בהם הבטיחו רבות אך הגשימו מעט מאוד. ההיסטוריה נתנה לשניהם הזדמנות נוספת לנסות ולקדם יוזמה מדינית שתשאיר את חותמה.
המאמר פורסם ב"הארץ" ב-18 במרץ 2013