מאמרי דעה ופרשנות
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
משרד החוץ היה בעבר אחד מן המשרדים החשובים ביותר. ניהול יחסי החוץ של ישראל והחשיפה שמעניקה משרת שר החוץ משכו למשרד פוליטיקאים שאפתניים. משה שרת, יצחק שמיר, אהוד ברק ואריאל שרון שימשו כשרי חוץ לפני שהתקדמו לתפקיד ראש הממשלה. גם בנימין נתניהו סלל את דרכו ללשכת ראש הממשלה דרך שורה של תפקידים דיפלומטים ואף שימש לזמן קצר שר החוץ בין שתי כהונותיו כראש ממשלה. גם הגיוס למשרד, בייחוד דרך קורס הצוערים היוקרתי, היה מטרה נחשקת של רבים.
אך דומה כי ימי הזוהר הללו של המשרד, ככל שהתקיימו במציאות, חלפו. מאז כוננה הממשלה האחרונה ב- 2015 אין שר חוץ במשרה מלאה. המשרד, שגם כך נאבק מאז ומתמיד על מקומו בתהליכי קבלת ההחלטות וביצוען נדחק עוד יותר מן המעורבות בשאלות המרכזיות של מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. משכורות ל העובדים הידרדרו והן נמוכות, בוודאי ביחס למסלול המיון הקפדני ודרישות המשרה. במקביל, המשרד המשיך לאבד חלק מתחומי אחריותו למשרד אחרים כמו המשרד לעניינים אסטרטגים והמשרד לענייני תפוצות. המשבר במשרד מקרין גם החוצה ובשנים האחרונות נרשמה ירידה חדה במספר המתמודדים על הכניסה לקורס הצוערים. ב-2012 התמודדו 2,773 מועמדים על הכניסה לקורס, אך ב-2017 החלו רק 1,374 מועמדים ומועמדות את מסלול המיון. נוכח מצב עניינים עגום זה החלו עובדי המשרד לנקוט בצעדים חריגים בניסיון לשנות את מצב עניינים זה וב-2014 אף השביתו את מטה המשרד ואת השגרירויות, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל.
המאמר התפרסם, בגרסה מקוצרת, ב"וואיינט" בתאריך ה-28 באוגוסט 2018
