מה בין קורונה למלחמה ושלום?

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

על רקע התפתחות משבר הקורונה, שוחח הנשיא ריבלין עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ואמר שהמשבר "אינו מבחין בין אדם לאדם" וששיתוף הפעולה בין ישראל והרשות הפלסטינית בנושא זה מלמד על היכולת לעבוד יחד גם בעתיד. דבריו של ריבלין מעוררים את השאלה האם הקורונה יכולה לקדם שלום וכיצד היא תשפיע על אזורי סכסוך בעולם? המשבר הנוכחי, ואירועי העבר, מראים שאסונות ומגפות יכולים להוות הזדמנות לצדדים בסכסוך לראות את המשותף ביניהם ולבחון מחדש את דרכם אך הם יכולים גם לשמש בסיס להגברת מתח ושנאה.

כך למשל בתחילת משבר הקורונה, הפצת הנגיף הובילה לתופעות של גזענות ושנאת זרים נגד סינים ברחבי העולם. זה בא לידי ביטוי גם בהתגברות של מתיחות אתנית במדינות עם מיעוט סיני. בקזחסטן נרשמו מקרי אלימות חסרי תקדים נגד המיעוט הדונגאני (מיעוט סיני-מוסלמי) במדינה, ובפיליפינים נציגי המיעוט הסיני התלוננו על מקרים של אפליה וגזענות. כמו כן, החשש מהנגיף מוביל להסתגרות ולסגירת גבולות ובאזורי סכסוך מדובר בנושא רגיש שיכול להגביר מתיחות. בקפריסין, לדוגמא, הגבול בין שני חלקי האי נפתח לראשונה ב-2003 אך בתחילת משבר הקורונה הוחלט על סגירה של מעברי גבול וצעד זה עורר מחאה.

מחקרים בתחום מצביעים על קשר בין התפשטות מחלות ומלחמות אזרחים. מחקר שפורסם ב-2017 מצא שחשיפה למחלות מדבקות מגבירה את הסיכון לסכסוך פנימי אלים. מחקר נוסף, שהתמקד במגיפת האבולה במדינות מערב אפריקה ב-15-2014, הצביע על קשר דומה. יש לציין כי בעקבות האבולה במערב אפריקה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד החלטה שהגדירה את התפרצות המחלה באזור זה כסכנה לביטחון ולשלום הבינלאומי. המחקר קבע שבאזורי סכסוך, או באזורים שמחלימים ממלחמות פנימיות, צעדים ממשלתיים חריגים הנוגעים להתמודדות עם המגפה יכולים לשמש כר פורה להתגברות של מתח ועוינות ולהוביל לתסיסה ואלימות. במקומות בהם קיים חוסר אמון ומתח בין קבוצות או אזורים מסוימים לבין השלטון, אירוע שכזה יכול להצטייר כתירוץ להפעלת אמצעי שליטה ולהוביל להתנגדות ולתגובות נגד. במדינות שונות במרכז אסיה, ובהן גאורגיה, אוזבקיסטן וקירגיסטן, משבר הקורונה הביא לצעדי מחאה של תושבים נגד הצעדים בהם נקטו הממשלות.

בנוסף לכך, משבר הקורונה מושך את תשומת הלב של כל מדינות העולם, ובהן גם המעצמות המרכזיות, ומקשה על היכולת של הקהילה הבינלאומית לעסוק בנושאים אחרים ולהפנות לכך משאבים. גם המגבלות על תנועה פוגעות בכך. דו"ח של קבוצת המשבר הבינלאומית טוען שהמצב הנוכחי פוגע ביכולת של מוסדות בינלאומיים להעביר סיוע הומינטרי, לקדם יוזמות דיפלומטיות ולתפעל משימות של כוחות שמירת שלום. חשוב להדגיש שאזורי סכסוך ומלחמה פגיעים במיוחד ועל רקע זה קיים חשש כבד באשר להתפשטות המחלה במדינות כמו לוב, סוריה ואפגניסטן. המחשה לכך ניתן היה לראות בקושי של ארגונים בינלאומיים לחסל את תפוצת האבולה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בשל מצב הלחימה שמנע גישה לאזורים נגועים והביא גם לפגיעה בצוותי רפואה.

אך לצד הסיכונים וההשלכות השליליות, אסונות ומגפות יכולים גם להראות לצדדים – כפי שטען הנשיא ריבלין – שהם עומדים בפני אויב משותף ושעליהם לשלב ידיים. הסכמה על שיתוף פעולה בנושא זה יכולה לגלוש לנושאים אחרים ולשמש צעד בונה אמון שיכול להוות נקודת מפנה ביחסים. אירועים אלו מדגישים את המשותף ואת הצורך המיידי בסיוע הומניטרי, שלא נוגע לפוליטיקה, ומשבר יכול להפוך להזדמנות. על רקע זה התפתחה תופעה של "דיפלומטיית אסונות" שבה גם צדדים יריבים מסייעים אחד לשני בעתות אסון  כמחווה של רצון טוב. במשבר הנוכחי, למשל, איחוד האמירויות העבירה לאיראן סיוע הומינטרי בעקבות התפרצות הקורונה במדינה, על אף המתח בין המדינות.

משברים שכאלו יכולים גם להוביל להסכמה על הפסקת אש. כך היה למשל כאשר "התולעת הגינאית" החלה להתפשט בסודן ב-1995 ושני הצדדים הלוחמים – הצפון והדרום – הסכימו על הפסקת אש לשישה חודשים על מנת לטפל במשבר הקשה שהכה בכפרים רבים. במשבר הנוכחי, מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש פרסם קריאה להפסקת אש גלובלית, על מנת להתמודד עם מחלת הקורונה, ובאזורי סכסוך שונים, ובהם תימן, לוב והפיליפינים, הצדדים היריבים הביעו תמיכה ביוזמה. דוגמא נוספת לאסון שהוביל למחוות בין צדדים יריבים ניתן היה לראות ב-2005 בין הודו ופקיסטן, אחרי שרעידת אדמה קשה פגעה באזור ובין השאר במחוז קשמיר השנוי במחלוקת. בעקבות האסון העבירה הודו משלוחים אדירים של סיוע לפקיסטן ונשיא פקיסטן הודה על כך בהודעה פומבית. תוך זמן קצר הצדדים קידמו יוזמות הנוגעות לחיבור בין שני חלקי קשמיר: בתחילה הוסכם על חיבור קווי הטלפון ולאחר מכן על מעבר חופשי על מנת לסייע במאמצי ההצלה. מהלכים אלו עוררו תקווה אך האלימות התחדשה ו"דיפלומטית האסונות" לא הביאה לפריצת דרך.

אך קיימים גם מקרים בהם אסונות הביאו למפנה אמיתי וארוך טווח. דוגמא מיוחדת לכך היא ההשפעה של רעידת האדמה ואסון הצונאמי באוקיינוס ההודי, בדצמבר 2004 ,על הסכסוך בין אינדונזיה למחוז אצ'ה. באסון נהרגו יותר מ-200 אלף איש ואצ'ה היה מוקד מרכזי. לאחר האסון הודיע נשיא אינדונזיה על הסרת מצב החירום ששרר במחוז ומנהיגי "התנועה לאצ'ה החופשית“ הכריזו על הפסקת אש. בתחילת 2005 ,אינדונזיה קראה לפתוח במשא ומתן והצדדים ניהלו שיחות בפינלנד שהובילו באוגוסט להסכם שלום. לא ניתן לטעון שהאסון הביא לשלום, ופריצת הדרך הושפעה מגורמים רבי משקל אחרים (בהם חילופי השלטון באינדונזיה ותיווך פיני מוצלח) אך האסון הכבד, ותשומת הלב העולמית שהוא משך, השפיע על הצדדים, דחף אותם להתפשר והיווה בסיס להזדמנות מדינית.

במבט חזרה לאזורנו, עם התפתחות המשבר נראו סימנים מעודדים של שיתוף פעולה בין ישראל והפלסטינים. הצדדים הקימו מנגנון מיוחד לתיאום הדוק ושוטף, שר האוצר כחלון נפגש עם עמיתו הפלסטיני בשארה לדון בהיבטים הכלכלי וישראל העבירה סיוע וציוד לגדה ולעזה. שליח האו"ם ניקולאי מלדנוב ציין לטובה את שיתוף הפעולה בין הצדדים. אך במקביל לכך הפלסטינים מחו על המשך הפעילות של צה"ל בערים ובכפרים הפלסטינים ובישראל מחו על הצהרות פלסטיניות שטענו שישראל פועלת להפצת הנגיף. כמו כן מנהיגי חמאס איימו שהתפשטות המחלה בעזה תביא להסלמה.

מוקדם לדעת בשלב זה כיצד משבר הקורונה יתפתח ומה יהיו השלכותיו על אזורי סכסוך. הדוגמאות בעולם מלמדות שחיבור של אסון הומינטרי או בריאותי עם מתח פוליטי עלול להיות מסוכן ולכן יש לברך על שיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני ולעשות כל מאמץ למנוע הידרדרות למשבר בריאותי או כלכלי חריף שיגביר את הסיכון להסלמה. כמו כן, מנהיגי שני הצדדים, בישראל וברשות הפלסטינית, יכולים ללמוד ממאמצים של צדדים יריבים בעבר לנצל משברים שכאלו על מנת לקדם שינוי מדיני.

ד"ר ליאור להרס הוא עמית מדיניות ומנהל התוכנית לקידום שלום ישראלי -פלסטיני במכון מיתווים. הוא עמית פוסט –
דוקטורט במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית.

המאמר פורסם בהארץ ב-9 באפריל 2020.