מול ההפרדה המגדרית, שמירה על מדיניות חוץ מכלילה חשובה עוד יותר

יום האישה הבינלאומי הוא יום שמציין את שוויון הזכויות המגדרי ומזכיר לנו שהמאבק על הגשמתו טרם הסתיים. שוויון מגדרי וקידום זכויות נשים בכלל הם קונצנזוס חוצה מפלגות ומחנות פוליטיים בדמוקרטיות המערביות, שישראל תמיד התגאתה להיות חלק מהן. הממשלה הנוכחית, כך נראה, עושה הכל כדי להרחיק אותנו משם, בין היתר בכך שהיא מאיימת על מעמדן של נשים ומדירה אותן משולחן קבלת ההחלטות.

יחד עם זאת, דווקא בשפל הזה אפשר לראות גם הזדמנות: מבלי להתכוון הצליחה הממשלה הימנית והשמרנית ביותר בתולדות ישראל להוציא את המאבק על שילוב נשים מהקהילות המצומצמות של ארגוני הנשים אל לב השיח הציבורי. זו יכולה להיות הזדמנות לקידום שינוי תודעתי. שוויון מגדרי הוא ערך מרכזי בדמוקרטיה. זהו לא מאבק רק של נשים, ולא של מחנה פוליטי כזה או אחר, אלא חלק מהמאבק על צביונה הדמוקרטי והליברלי של המדינה.

מדיניות חוץ מכלילה היא גישה פוליטית שקוראת לשלב ולייצג בתהליכי קבלת החלטות בנושאים הקשורים למדיניות חוץ את מגוון האוכלוסיות שמרכיבות את החברה, הן בהיבט הפרסונלי (מיהם האנשים שמובילים את המדיניות) והן בהיבט המהותי (מהם הנושאים שמרכיבים את אותה מדיניות). לצד הגדלת הייצוג של נשים, גישה זו קוראת להטמיע חשיבה מגדרית בכל המהלכים האסטרטגיים, המדיניים והדיפלומטיים, ולקדם תרבות ארגונית רגישת מגדר, שבה בכל שלבי התכנון וקבלת ההחלטות נשאלת גם השאלה האם – וכיצד – המהלכים משפיעים על גברים ועל נשים.

מחקרים מראים שגישה זו אינה נכונה רק נורמטיבית בדמוקרטיות, אלא גם הופכת את המדיניות לאפקטיבית, יעילה וטובה יותר בהשגת מטרותיה. החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם, למשל, שאושרה באוקטובר 2000, קוראת לשלב נשים ולאמץ פרספקטיבה מגדרית בתהליכי שלום ויישוב סכסוכים, ולהבטיח ייצוג הולם של נשים בכל הרמות של קבלת ההחלטות. כל המדינות החתומות הצהירו על כוונתן לאמץ את ההחלטה אך רק מעטות (שוודיה, גרמניה, קנדה ועוד) עשו צעדים ממשיים. גם ישראל היתה בין המדינות הראשונות שהכריזה על אימוץ ההחלטה ועל הטמעת נורמות בינלאומיות בתוך החקיקה המקומית. לאורך השנים אישרו הכנסות השונות שורה של תקנות וחוקים לעיגון חובת הייצוג ההולם והבטחת קידום שילובן של נשים בשירות הציבורי. אלא שהחוקים, ההחלטות וההצהרות לא ממש באו לידי ביטוי בפועל, בעיקר בזירה הפוליטית.

במהלך כהונתה הקצרה של ממשלת בנט-לפיד נשברו כמה שיאים בניפוץ תקרת הזכוכית המגדרית בישראל – שיא במספר השרות ושיא במספר מנכ"ליות משרדי הממשלה. מנגד, ממשלת נתניהו השישית עושה את ההיפך – הדרה וצמצום הייצוג. בעוד שבממשלה הקודמת הוסכם בהסכמים הקואליציוניים על הקמת ועדת שרים לשוויון מגדרי, ההסכמים הקואליציוניים בממשלה הנוכחית מתחייבים להפרדה מגדרית, אי-הצטרפות לאמנת איסטנבול וביטול נבחרת הדירקטורים של החברות הממשלתיות.

הכשלים הללו בדרג הפוליטי בולטים גם לנוכח תהליכים חיוביים בשנים האחרונות בדרג המקצועי בגופי מערך החוץ. במשרד החוץ ניכרת מגמה משמעותית של גידול בייצוג נשים במגוון תפקידים. כיום יש יותר ראשות נציגויות וסמנכ"ליות מאשר בעבר, ולראשונה גם עומדת אישה – השגרירה עליזה בן נון – בראש המערך המדיני-אסטרטגי. כחלק מהמאמץ לחזק את שילובן של נשים בשירות החוץ מינה המנכ"ל הקודם, אלון אושפיז, את השגרירה אביבה רז-שכטר כשליחה מיוחדת ליישום החלטה 1325, ופרסם הצהרת עקרונות לשוויון מגדרי. גם בקורסי הצוערים בשנים האחרונות יש רוב לנשים (יש שיטענו כי הסיבה לכך היא שחיקת השכר והירידה במעמדם של אנשי שירות החוץ).

דו"ח של המטה לביטחון לאומי (מל"ל) שפורסם בשנה שעברה כלקח מתקופת הקורונה, הציג שורה של המלצות לבחינת הסוגייה של הטמעת חשיבה מגדרית בעת גיבוש המלצות למדיניות לאומית. אחת ההמלצות המרכזית של הדו"ח, היא לעגן בחקיקה את הייצוג של נשים במוקדי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית ולהגדיר בחוק ייצוג של לפחות 33% לנשים בגופים אלו. ממשלת בנט-לפיד אימצה את מסקנות הדו"ח חודשיים לפני סיום כהונתה.

מינוף המודעות המגדרית

לצד המגמות החיוביות הללו, שעומדות כאמור בפני אתגרים ממשיים בממשלה הנוכחית, יש שורה של חסמים מבניים ותרבותיים, שמציבים מכשולים בפני הטמעת מדיניות חוץ מכלילה בישראל. החל מתרבות ארגונית מיליטריסטית בגופים האזרחיים שעוסקים בנושאי חוץ וביטחון, דרך תפיסות תרבותיות שרואות בפמיניזם חולשה, ועד מגמות דתיות ושמרניות שמדירות נשים. לפיכך, חשוב כעת, יותר מתמיד, להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי ולחשוב איך למנף את התחזקות המודעות המגדרית לטובת קידום שינויים שיעודדו אימוץ אלמנטים של מדיניות חוץ מכלילה, אם לא על ידי הדרג הפוליטי, אז בדרגים המקצועיים ובדעת הקהל.

שינוי ארגוני – מדיניות חוץ מכלילה מבוססת על תרבות ארגונית רגישת מגדר בגופים שמובילים את מדיניות החוץ. המנהלות והמנהלים בכל הדרגים צריכים להיות מודעים לחשיבות של קידום נשים לתפקידים בכירים ולחסמים שמונעים את שילובן. את המודעות צריך לתרגם למעשים: בניית תוכניות ארגוניות עם יעדים מדידים, כבר משלבי הגיוס וההכשרה של העובדים, דרך קידומם, ומינויים לתפקידים בכירים. השינויים הארגוניים צריכים להיות מלווים בהדרכה ולמידה מחד, ובפיקוח ואכיפה שהם אכן מיושמים מאידך.

שינוי תפיסתי – התפיסות המסורתיות בישראל מתייחסות לביטחון לאומי כנושא שהוא בעיקר צבאי. נוסף על כך, הן רואות את ענייני החוץ והביטחון כנושא אחד. תפיסות אלה הדירו נשים לא רק מהגופים שעוסקים בביטחון, אלא גם מאלה שעוסקים במדיניות חוץ. לפיכך, נדרשים לא רק הגדרה מחדש מהו ביטחון לאומי, אלא גם ניתוק הזיהוי האוטומטי בין חוץ לביטחון. מגיפת הקורונה ומשבר האקלים כבר הוכיחו, שאיומים לאומיים הם לא רק צבאיים. במאה ה-21, מדיניות חוץ (כמו גם מדיניות ביטחון) עוסקת באינספור היבטים אזרחיים, ועדיין – הגופים הממשלתים הבכירים שמובילים את מדיניות החוץ הם הקבינט המדיני-ביטחוני ומל"ל. הגוף הפרלמנטרי הבכיר הוא ועדת החוץ והביטחון. כל עוד תפיסת החוסן הלאומי מתמקדת באיומים צבאיים – הפרופיל של מקבלי ההחלטות יישאר צבאי.

שינוי תרבותי – התרבות המיליטריסטית עיכבה גם קידום של סדר יום פמיניסטי. בעבר, לא רק שלא היתה אהדה למונח פמיניזם (חשיבה פמיניסטית נתפסת כחולשה), מאבקים פמיניסטיים בדרך כלל התקבלו בציבור באדישות ואפילו בזלזול. המחאה הציבורית הנוכחית נגד ההפיכה המשטרית היא הזדמנות טובה לשינוי התפיסה הזו: שוויון מגדרי הוא ערך דמוקרטי; חשיבה מגדרית היא לא מדיניות שמובילות נשים עבור נשים, אלא מאבק חברתי. ככל שיותר גברים יהיו חלק מהמאבק לשוויון מגדרי, כך יהיה יותר סיכוי לשינוי לשבירת הפרדיגמה המיליטריסטית.

חיזוק החברה האזרחית – המחאה הנוכחית גם מראה את החשיבות האקוטית של ארגוני המגזר השלישי. לארגונים שנאבקים על הגדלת הייצוג והנראות של נשים במוקדי קבלת ההחלטות ועל קידום תפיסות עולם פמיניסטיות יש כעת, יותר מתמיד, תפקיד מהותי בקידום נושאים ומהלכים שהממשלה לא מצליחה לקדם או לא רוצה לקדם. יש להם תפקיד חשוב בשמירת הנושא בסדר היום הציבורי, בפיקוח ומעקב אחרי יישום החלטות, ובעידוד נשים להתמודד על תפקידים בכירים. בעולם מתוקן היה מקום לדרוש תקציבים ממשלתיים למימון הגופים הללו. אבל אנחנו לא בעולם מתוקן.

תפקיד הקהילה הבינלאומית – בעת הזו, העולם יכול לשחק תפקיד כפול: הראשון הוא הפעלת לחץ על ממשלת ישראל לא לזנוח את הרעיונות הליברליים והדמוקרטיים, ובכלל זה את המחוייבות לערך השוויון. השני הוא לשמש כמקור ללמידה איך החברה האזרחית וארגוני נשים במדינות אחרות התמודדו עם נסיגת הדמוקרטיה.

כל התהליכים הללו מושפעים מהצל הגדול והמאיים של ההפיכה המשטרית והחלשת כוחה של מערכת המשפט, שהייתה תמיד עוגן להגנה על זכויות נשים ומניעת פגיעה בזכויותיהן. במקביל למאבק בטווח המיידי, צריך לבנות אלטרנטיבה לטווח היותר רחוק, להכשיר את הקרקע במגזר הציבורי, בדרגים המקצועיים ובדעת הקהל, כדי שבהמשך נוכל להיאבק לא רק על הייצוג אלא גם על המהות – לא רק כמה נשים יושבות סביב שולחנות הדיונים, אלא גם מהם הנושאים שבהם דנים באותם שולחנות.