בקרוב יחשפו פרטי הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והתקוות רבות. לצד חשיבות שיתופי הפעולה הביטחוניים, המודיעיניים והכלכליים, עומדת לפתחנו גם הזדמנות להרחבת ולהעמקת הקשרים האזרחיים בין ישראל למדינות המזרח התיכון. המפתח לכך טמון בהסדרים שיושגו בענף התיירות, ובכלל זה בהזדמנות לפתוח את ישראל לתיירות ממדינות ערב.
נכון להיום, מעט מאוד תיירים מהמזרח התיכון מבקרים בישראל בכל שנה. הסיבות לכך כוללות את תנועות החרם, היעדר אמצעים כלכליים וחסמים פסיכולוגיים הנובעים מדימוי האויב של ישראל. קושי נוסף נובע מחששם של תיירים לפנות ישירות לנציגויות הישראליות בבירות הערביות, שמא הביקור בישראל יעמידם בפני ביקורת מצד סביבתם הקרובה או יסבכם עם הרשויות.
במסגרת פעילותי בתחום התיירות, אני נתקלת תדיר באזרחים מירדן, מצרים, מרוקו, עיראק ומדינות אחרות, המביעים עניין בביקור בישראל. חלקם פונים באופן אישי ואחרים באמצעות קולגות או חברים משותפים. לרוב מדובר בבני מעמד הביניים החולמים לבקר באתרים הקדושים לאיסלאם בישראל, או במשכילים ליברלים הרואים בביקור בישראל חוויית מפגש עם האחר. אך נראה שגם כאשר הרצון והאמצעים קיימים, יש חסם אחד ועיקש במיוחד – חוסר ההדדיות וקשיים ביורוקרטיים שישראל מציבה בפני תיירים מהמזרח התיכון המעוניינים לבקר בה.
בישראל קוראים למדיניות הזו "נוהל מדינות האבחון", והוא חל על תיירים מירדן, מצרים, מלזיה, אינדונזיה, תוניסיה, מרוקו, דרום סודאן, מאלי ומאוריטניה. עיראק, סוריה ולבנון עדיין מוגדרות מדינות אויב ואינן נכללות ברשימה. מדינות האבחון הן מדינות שיש לקבל בעניינן את החלטת הגורמים הביטחוניים בטרם תאושר הוויזה לישראל. הצורך הביטחוני, גם אם מוצדק, מסרבל ומאריך את משך הטיפול בבקשה לחודשים ארוכים, שלעתים נותרת אף ללא מענה כלל. ההתרגשות והעניין בקרב התיירים ממדינות האבחון שהתגברו על יתר החסמים והגישו בקשה לוויזת תייר מתחלפת בייאוש ובתסכול. הפער בין הצורך בבדיקות ביטחוניות לבין הדרך הבעייתית שבה הן מתבצעות מחייב חשיבה מחדש.
דלתה הסגורה של ישראל כלפי תיירות מהמזרח התיכון היא אחת הסיבות לכך שקשריה עם רוב מדינות האזור נותרו ביטחוניים וכלכליים בעיקרם, ואינם מממשים את הפוטנציאל האזרחי הגלום בהם. ביקורת זו מושמעת בעיקר בנוגע ליישום הסכמי השלום עם מצרים וירדן. בעוד שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני עם מצרים נמצא בשיאו, מספר התיירים המצרים שביקרו בישראל ב-2018 עמד על כ-6,200 בלבד. חלקם תיירים קופטים שהגיעו במסגרת טיולים מאורגנים. מספר התיירים המצרים מתגמד עוד יותר בהשוואה לכ-400 אלף התיירים הישראלים שביקרו במצרים בשנה זו. סביר להניח כי רובם הגיעו לסיני, המרוחקת מלב ההתרחשויות, ולא לקהיר או לאלכסנדריה.
מספר התיירים הירדנים שהגיעו לישראל היה גבוה יותר ב-2018, אך גם הוא רחוק מלממש את הפוטנציאל. בסך הכל ביקרו בישראל בשנה זו כ-18 אלף ירדנים, חלקם הגיעו לבקר מכרים וקרובי משפחה שנותרו מעבר לגבול. הממלכה ההאשמית משמשת גם כמדינת מעבר לתנועת התיירות בין ישראל למזרח התיכון, בזכות נציגות ישראלית רשמית הקיימת בה לצדן של נציגויות מזרח תיכוניות שאינן פועלות בישראל. תיירים מוסלמים מהמזרח התיכון פוקדים את ירדן בדרכם למכה ומדינה, כשחלק מהטיולים הקבוצתיים משלבים ביקור במקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים. גם אזרחי ישראל הערבים והפלסטינים עוברים בירדן בדרכם למכה ומדינה או כדי להשיג אשרה לטיול מאורגן בלבנון. קדושתה של ירושלים, המהווה מקור לסכסוכים בתחומים אחרים, מעודדת יישום של פתרונות יצירתיים בענף התיירות.
תיירים מהאזור מגיעים גם ממדינות שעמן ישראל לא מקיימת יחסים דיפלומטיים רשמיים. מרוקו היא אחת מהן. קשרים אלה החלו עוד בשנות השמונים והעמיקו עם החלת הקשרים הרשמיים בשנות התשעים על רקע תהליך אוסלו. למרות היחסים החמים בין העמים, מספר התיירים המרוקאים שביקרו בישראל ב-2018 היה גם הוא נמוך ועמד על כ-3,000 בלבד. היעדר נציגות ישראלית ברבאט הופך את ההליך הביורוקרטי לארוך, יקר ומסובך, ואף מצריך נסיעות מחוץ למרוקו להסדרת הוויזה לישראל. אזרחים ישראלים המנסים לסייע לחבריהם ממרוקו מגישים בקשה במשרד הפנים, אך גם במקרה הזה הפתרון לא כל-כך פשוט: המזמין הישראלי נדרש להפקיד מראש בחשבון הבנק של משרד הפנים בין עשרת אלפים ל-30 אלף שקל, סכום המוחזר רק לאחר יציאת התייר מהארץ. אילו סוכנות תיירות ישראלית שמארגנת טיולים לישראל ממרוקו או ממדינות האבחון נדרשת להפקיד 200 אלף שקל מראש ולשאת באחריות המלאה למעשיהם של התיירים עד ליציאתם מהארץ.
אל מול מסכת הביורוקרטיה הישראלית ניצבת הגמישות המרוקאית, שמאפשרת למנף את הקשר התרבותי העמוק ולהביא לצמיחה עקבית במספר התיירים הישראלים הפוקדים את מרוקו בכל שנה. ב-2019 ביקרו במרוקו כ-45 אלף ישראלים על אף שאין טיסות ישירות בין המדינות. לא מדובר בקשרי תיירות רגילים, אלא בקשרי תפוצות עמוקים המבוססים על תרבות וערכים משותפים. היטיב לבטא זאת מלך מרוקו הקודם, חסן השני, כשאמר: "כאשר יהודי עוזב את מרוקו, איננו מאבדים אזרח אלא מרוויחים שגריר".
תנועת התיירות איננה רק מבחן לעומק היחסים וטיבם, אלא גם אמצעי להעמקת הקשרים ברמה האזרחית. הפתיחות כלפי תיירים מהמזרח התיכון יכולה להיעשות בהדרגה ומבלי להתעלם מהשיקולים הביטחוניים. ההסכם המתגבש בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא הזדמנות פז לטפח תנועה עקבית והדדית של תיירים מהאזור לישראל. היא עשויה לנפץ חסמים פסיכולוגיים, להרגיל את העמים במזרח התיכון לקשר עם ישראל ולאפשר מפגשים ויצירת קשרים חדשים. בשלב הראשון, ניתן להתיר ביקורים בישראל במסגרת טיולים מאורגנים. אפשר לפקח עליהם לפני ותוך כדי התרחשותם. לצד הסיכון, ישנו סיכוי משמעותי לשינוי עמוק ובניית מערכת קשרים אזרחיים בין ישראל לאזור.
** המאמר פורסם בהארץ, 9 בספטמבר 2020
