ההיסטוריה של המזרח התיכון מלאה באירועים שלא נחזו. מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ביקור סאדאת בירושלים ב-1977, המהפכה באיראן ב-1979, פלישת עיראק לכוויית ב-1990, הסכמי אוסלו, מהפכות האביב הערבי ב-2011 והסכמי אברהם ב-2020 הם רק כמה דוגמאות, שאליהן מצטרפת כמובן מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023.
בעקבות המלחמה ולאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית נוספו עוד כמה תוצאות והחלטות שלא נחזו המאתגרות את כל השחקנים באזור.
תוצאה לא צפויה אחת היתה נפילתו המהירה של משטר אסד. לא פחות מפתיעה היא ההתבססות של המשטר החדש בראשות הג'יהאדיסט לשעבר, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, שאימץ את שמו הישן אחמד אל-שרע ועלה לשלטון בסוריה בינואר 2025. לא מדובר רק בשינוי משטר, אלא גם בשינוי אוריינטציה ואידיאולוגיה. לא עוד חסות איראנית ולא שלטון מיעוט עלווי-שיעי, אלא משטר סוני עם אידיאולוגיה איסלאמית, אם כי לא בהכרח ג'יהאדיסטית, אם לקבל את הצהרות ראשי המשטר כפשוטן ולא כחלק מהמשחק הפוליטי שנועד להקנות להם לגיטימציה בינלאומית.
"המאבק על סוריה" המוכר לכל תלמידי ההיסטוריה של האזור נפתח מחדש, כאשר טורקיה וקטאר מצד אחד, וסעודיה מצד שני, מנסות לקבע את השפעתן, בעוד רוסיה וארצות הברית עדיין מגששות לגבי תפקידן. השינוי בסוריה הוא לא פחות מדרמטי, משום שהוא מציב חיץ במסדרון "הסהר השיעי" שאיפשר לאיראן מרחב השפעה גיאוגרפי ישיר עד ללבנון, דרך עיראק וסוריה. קשה להעריך בשלב זה היכן תתמקם סוריה במערך הכוחות האזורי בסופו של דבר, אולם אין ספק כי הקשיים הכלכליים והדמוגרפיים יאלצו את מנהיגיה ללכת על חבל דק שלא ינכר את מאגר המדינות הפוטנציאלי, והן לא רבות באזור.
תוצאה לא צפויה אחרת היתה החזרה של המערכת הפוליטית הלבנונית לסוג של נורמליות; בחירת נשיא חדש, ג'וזף עאון, מינויה של ממשלה חדשה, חיזוקו של צבא לבנון ועימות שלו עם יחידות חיזבאללה, כמו גם הוצאת הסעיף במצע הממשלה המדבר על התנגדות מזוינת נגד ישראל – כל אלה מהווים ביטוי להיחלשותו של ארגון חיזבאללה בעקבות המהלומות שספג במלחמה ואובדן שדרת הפיקוד וההנהגה שלו. אף שלבנון רחוקה מהתייצבות, וגם חיזבאללה טרם אמר את המילה האחרונה במאבק הפוליטי הפנימי, השינוי מרמז על התפתחויות מעניינות בכל הנוגע למקומה בעולם הערבי וביחסיה עם ישראל.
המזרח התיכון בזעיר אנפין
תוצאה בלתי צפויה שלישית היתה הכרזתו של טראמפ לגבי הגירת פלסטינים מעזה. אף שהבהיר כי התכוון להגירה מרצון, דבריו עוררו סערה בעולם הערבי. ההצהרה היתה מפתיעה משום שהפגינה בורות מוחלטת בענייני האזור, וכן מכיוון שהיא לא עולה בקנה אחד עם מה שנראה כמו האינטרסים של ארצות הברית במזרח התיכון: היא יצרה ניכור של בעלות הברית החשובות של ארצות הברית והמערב במזרח התיכון, ירדן ומצרים, וכן פגעה ביחסי ארצות הברית עם סעודיה והרחיקה את הנורמליזציה עם ישראל.
בנוסף לכך, ההצהרה של טראמפ הנכיחה את ההיצמדות הפלסטינית לקרקע בשיח הציבורי הערבי. מאז תפיסת השלטון על ידי חמאס בעזה ב-2007, בין 200 ל-300 אלף עזתים (המספר המדויק אינו ברור) – בעיקר צעירים ומשכילים – היגרו ממנה מתוך ייאוש ובשל קשיים כלכליים. הגירה זו התקיימה בשקט משום שחמאס לא שש לפרסם את הנתונים המצביעים על כישלונותיו. עתה מי שירצה להגר ייתפש בחברה הפלסטינית כבוגד.
כעבור כמה ימים הודיע טראמפ כי ההכרזה על תוכנית ההגירה בכלל נועדה "לעורר דיון בנושא", מה שעשוי ללמד כי הוא נסוג ממנה לאחר שהבין את עוצמת ההתנגדות לה בקרב השותפות הערביות. בינתיים, מנהיגי שש מדינות המפרץ (כווית, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, עומאן, בחריין וקטאר), לצד נשיא מצרים סיסי ומלך ירדן עבדאללה, קיימו ב-21 בפברואר, בריאד, פגישת התייעצות בנושא הפלסטיני, ללא נציגות פלסטינית וללא בשורה של ממש, מה שמעיד על חילוקי דעות פנים-ערביים לגבי עקרונות התוכנית הערבית.
בפני השחקנים עומדות כרגע שלוש אלטרנטיבות: האחת, ממשל צבאי או אזרחי – או שילוב של השניים – של ישראל על עזה, הדומה לשלטון שהיה בגדה המערבית בשנים 1994–1967. השנייה, הקמתה של רשות אזרחית פלסטינית, שתהיה קשורה בצורה כזו אחרת לרשות הפלסטינית ותהיה אחראית על שיקומה של עזה, בסיוע כסף ערבי ובין־לאומי. והשלישית, המשך שלטון חמאס – תוך כדי המשך המלחמה או עצירתה אך מבלי לכונן מנגנון שלטוני חלופי.
רצועת עזה הקטנה (365 קמ"ר בסך הכל) מגלמת כיום, בזעיר אנפין, את כל הבעיות של המזרח התיכון: עוני, ילודה גבוהה, אבטלה, שלטון מושחת, אידיאולוגיה איסלאמית קיצונית ומנהיגות קנאית. מה שקורה בה רלוונטי לשחקניות רבות במזרח התיכון ובעולם בכלל. המעורבות הרבה הזו מקשה על כל ניסיון למצוא מוצא שירצה את כל הצדדים.
נקודת המוצא היא כי אף פתרון לא יהיה מושלם ואף צד לא ייצא וחצי תאוותו בידו. מבחינת ישראל, דומה כי קיימת הסכמה רחבה שממשל צבאי או אזרחי בעזה אינו רצוי. כולם גם מתנגדים להמשך שלטון חמאס, אם כי יש הממשיכים באופן ציני לראות בקיומו נכס פוליטי להמשך המלחמה ולשימורה של הקואליציה.
עם-זאת, שיקומה של עזה לא ייעשה מבלי שנפסקה המלחמה והוחזרו החטופים ומבלי שחמאס יפנה את מקומו. את הסתירה המובנית יכולה לפתור רק החלופה האזרחית הפלסטינית, בגיבוי מדינות ערב ובהשתתפותן. האפשרות הזו היא גם היחידה שיכולה, בסופו של דבר, להוביל למימושה של נורמליזציה עם סעודיה.
יוצאים מהקיפאון
בעקבות המקלחת הקרה שספגה תוכנית ההגירה של טראמפ, יש ציפייה דרוכה לראות את התוכנית שתאמץ הפסגה הערבית מחר (4 במרץ). עצם העובדה שמדינות ערב עמלות על עמדה משותפת יש בה חידוש לאחר הקיפאון שאפיין את המערכת הערבית בזמן המלחמה. עבד אל-מונעם סעיד, חבר הסנט המצרי ועיתונאי בכיר, הרחיק לכת וכינה זאת "ניאו-ערביות".
הדרך להצגת עמדה ערבית קולקטיבית זרועה קשיים. העלייה לרגל של חוסיין א-שיח', מי שנתפש כיורשו המיועד של אבו מאזן, לסעודיה, נועדה לנסות ולתאם את העמדה הערבית עם הרשות הפלסטינית. ואולם קטאר תנסה לשמר את הכוח של חמאס, וגם את של עצמה, ברצועת עזה. יכול להיות שהמכנה המשותף הנמוך ביותר שיושג – לא יהיה בו כדי להוביל לפתרון מוסכם על ארצות הברית, ישראל וחמאס.
ניכר כי טראמפ נכנס במרץ לתפקידו במטרה להותיר חותם. בינתיים הוא יורה לכל הכיוונים, אך ניכר כי המשפט "סוף מעשה במחשבה תחילה" אינו נר לרגליו. מה שנדרש עתה הוא לא הצהרות בומבסטיות, אלא עבודה מאומצת מאחורי הקלעים כדי לייצר נוסחה מעשית שכל השחקנים הרלוונטיים והחשובים יכולים לחיות איתה. כרגע זה נראה בלתי אפשרי וגם בלתי צפוי – אבל, כפי שראינו, במזרח התיכון הבלתי צפוי הוא יותר צפוי ממה שאנו נוהגים לצפות.
המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר הארץ.
