שאלת הזהות מלווה את מצרים מראשית קיומה. לאורך השנים זהויות שונות סיפקו את הדבק שליכד את התושבים מסביב לטריטוריה הקרויה מצרים: פרעונית, אסלאמית, ערבית, אפריקנית וים תיכונית.
בתקופות מסוימות זהות אחת הייתה דומיננטית יותר מהשאר, אולם בתקופות אחרות היו הזהויות משולבות זו בזו. מאז עלייתו של סיסי לשלטון ב-2013, ניכר כי הפרעוניות הפכה לרכיב חשוב – אם כי לא בלעדי – של הזהות המצרית, כפי שגם הוכיח הטקס לחנוכת התעלה השנייה של סואץ שנערך באוגוסט 2015.
הזהות הפרעונית באה גם לידי ביטוי בטקס פתיחת המוזיאון הלאומי החדש לתרבות המצרית בקהיר שנערך ב-3 באפריל. המשטר בחר לציין את האירוע ברוב פאר והדר בפסטיבל מרשים ומתוקשר. הייתה זו הזדמנות מחודשת עבור המשטר להדגיש את זהותה הפרעונית של מצרים ולשווק דימוי של עוצמה.
אירוע, שנקרא בערבית "שיירת המומיות המלכותיות" ובאנגלית "מצעד הפרעונים המוזהב", נערך לכבוד העברתן של 22 מומיות מלכותיות מהמוזיאון המצרי שבכיכר תחריר אל משכנן החדש.
העברת המומיות למוזיאון החדש היא חלק מתכנית ממשלתית רחבה, הכוללת שיפוץ וחידוש המוזיאון המצרי בכיכר תחריר, הקמת מוזיאון חדש וגדול ממדים בקרבת הפירמידות אשר יציג את אוצרות קברו של תות ענח אמון, הקמת מוזיאון "בירות מצרים" בבירה המנהלית החדשה, ואת המוזיאון הלאומי לתרבות המצרית. הקמת הבירה המנהלית החדשה, כמו גם העברת פרטי המוזיאון החשובים, הם גם עדות לירידה בחשיבותה ובמרכזיותה של כיכר תחריר, שהייתה "הלב הפועם" של מצרים במהלך מחאות האביב הערבי שהובילו להפלת משטרי מובארכ ומורסי.
הטקס המפואר והמושקע כלל אלפי ניצבים בלבוש פרעוני, שסיפקו תפאורה לשיירת הרכבים שהובילו את המומיות ועוצבו כסירות פרעוניות השטות על הנילוס. הוא שם דגש על הקשר בין מצרים המודרנית למצרים הקדומה ועל מעמדה של מצרים כערש התרבות. כדברי אחת השדרניות:
"מצרים וההיסטוריה הם תאומים זהים. מצרים היא ערש התרבויות כולם. במצרים נולדה ההיסטוריה והציוויליזציה האנושית לפני אלפי שנים. זוהי תרבות מהקדומות והאדירות שידעה האנושות. אך היא התפתחה והתקדמה ושרדה את תהפוכות הזמן".
אין ספק כי תכנית המוזיאונים החדשה נועדה למשוך תיירות חוץ ולשפר את מצבו הרעוע של ענף התיירות המצרי שעדיין לא התאושש מאז המהפכה ב-2011 וספג מכה אנושה על רקע מגפת הקורונה.
סרט תדמית שהוצג במהלך האירוע הראה גם את ההשקעה העצומה של מצרים בחשיפה, שימור ושיקום אתרים היסטוריים במדינה – לא רק פרעוניים כי אם גם כנסיות ובתי כנסת עתיקים, דוגמת בית הכנסת "אליהו הנביא" שנבנה באלכסנדריה במאה ה-14 ונחנך לפני כשנה לאחר שיפוץ ממושך. המסר המובהק של הסרט הוא שבמצרים של ימינו שוררים חופש דת וחופש פולחן עבור כלל הדתות המונותאיסטיות.
המסר הזה מתכתב עם מסר נוסף שבלט מתוך הטקס והוא שהתרבות המצרית אינה רק מוסלמית או פרעונית, אלא היא מגוונת ומורכבת מרבדים שונים ותרבויות שונות – פרעונית, יוונית, קופטית, ביזנטית, אסלאמית, נוצרית, יהודית ועוד. שר התיירות והעתיקות המצרי, ד"ר ח'אלד אל-ענאני, שערך לנשיא אל-סיסי סיור במוזיאון התרבות המצרית החדש כחלק מהאירוע, טרח להדגיש את המסר הזה כמה פעמים ולהראות כי כל התרבויות הללו מרכיבות את התרבות המצרית ודרות בכפיפה אחת זו לצד זו במוזיאון החדש.
מעבר לשיקולים הכלכליים ומעל לקולות האסלאמיסטים שמחו נגד "העברת גופות" ונגד הענקת תשומת לב וכבוד למלכים ומלכות "כופרים", ניכר כי המשטר המצרי רצה לשדר מסר של עוצמה. זאת מתוך רצון להאדיר את מעמדה של מצרים, הנשענת על הציוויליזציה הפרעונית העתיקה והמפוארת.
בשני העשורים האחרונים הלך ונשחק מעמדה של מצרים בכלל ובעולם הערבי בפרט, כאשר מדינות המפרץ – במיוחד האמירויות וקטאר – צמחו כמדינות עשירות העושות שימוש בנכסים הקשים והרכים שלהן על מנת לקדם את מעמדן. עלייתן של מדינות אלה לגדולה הינה לצנינים בעיני מצרים, הממשיכים להסתכל מלמעלה על "בני המדבר" הנעדרים, לטענתם, עומק תרבותי.
אולם חיזוק מעמדה של מצרים לא יכול להיעשות על בסיס העבר בלבד, ואפילו לא על בסיס צבא חזק, אלא על כלכלה איתנה והקטנת הגידול הדמוגרפי. אמרה ידועה (שמקורה אינו ברור) אומרת שמי שאין לו עבר, אין לו עתיד; אולם במקרה של מצרים, גם מי שיש לו עבר, לא בטוח שיש לו עתיד.
**המאמר פורסם בזמן ישראל, 16 באפריל 2021
