ב-25 באוקטובר הפתיע נשיא מצרים עבד אל פתאח א-סיסי בהודעה על ביטול מצב החירום, וזאת משום שמצרים, לטענתו, "הפכה לנווה של ביטחון ויציבות". החלטה זו התקבלה בברכה במצרים ומחוצה לה, ויש משמעות סמלית רבה. מאז הקמתה של מצרים היה מצב החירום כלי בידי השליטים לשמר את כוחם. בעקבות רצח סאדאת ב-1981 הופעל מצב חירום שוב, וזאת בשל החשש מהידרדרות המצב הפנימי. יורשו, מובארכ, בחר להאריך את מצב החירום לאורך כל שנות שלטונו, דבר שאפשר לו להשתיק כל אופוזיציה נגד השלטון באמצעות בתי דין אזרחיים מיוחדים או צבאיים.
ביטול מצב החירום הייתה אחת הדרישות העיקריות של מפגיני האביב הערבי במצרים בינואר 2011. המהפכה הובילה לביטול מצב החירום, אך סיסי החזיר אותו בסיני ב-2014, וזאת בשל התגברות הטרור של תאי דאעש. מצב זה הורחב לכלל מצרים ב-2017 בעקבות מתקפות טרור על כנסיות נוצריות שבהן נהרגו 47 אנשים. בד בבד, החל דיכוי חסר תקדים לא רק של מנהיגי, חברי ותומכי תנועת "האחים המוסלמים" (שהוכרזה גם כארגון טרור), אלא גם נגד צעירי המהפכה, פעילים פוליטיים ליברלים, פעילי זכויות אדם ועיתונאים.
החלטה זו על אי-הארכת מצב החירום אינה מעידה על שינוי בדפוסי השליטה של סיסי, לא כל שכן על שינוי ביחסו לחירויות פוליטיות ואזרחיות. ההחלטה לא לוותה בשינוי או ביטול חוקים שנחקקו לאחר 2013 ואשר מנציחים את ההיגיון של חוקי חירום. כל ביקורת מקומית נגד סיסי הושתקה באמצעות מערך של חוקים, כגון חוק ההפגנות (2013), המטיל מגבלות על הפגנות וחוק המאבק בטרור (2015), המעניק לגיטימציה לבתי משפט מיוחדים לטיפול בהאשמות הקשורות בטרור ופוגע בזכות להליך הוגן באמתלה של מאבק בטרור.
ההיגיון של מצב החירום בא לידי ביטוי גם בתיקונים של חוק המלחמה בטרור וחוק המתקנים הציבוריים החיוניים שהתקבל על ידי הפרלמנט ממש ימים אחדים לאחר ביטול מצב החירום. תיקונים אלו הרחיבו את הסמכויות של הנשיא, כמו למשל "לנקוט צעדים כדי להגן על הביטחון הלאומי והסדר הציבורי", כולל האפשרות להטיל עוצר. כך, בשעה שיד אחת שיחררה, היד השנייה כלאה מחדש. הפרלמנט הוכיח, שוב, כי הוא לא יותר מחותמת גומי.
סתירה זו בין הצהרות על אי-הארכת מצב החירום לבין המדיניות בפועל אינה מפתיעה, וזאת משום שהצהרת סיסי לא כוונה לאזרחי מצרים, אלא לקהילה האזורית והבינלאומית. ההצהרה נועדה להדגיש את יציבותה של מצרים וניצחונה על הטרור. יתרה מזו, היא מהווה מענה להחלטת ממשל ביידן לעכב סיוע צבאי בסך 130 מיליון דולר כל עוד לא שופר מצב זכויות אדם במצרים.
למעשה, ההודעה על ביטול מצב החירום מהווה חלק משורה של צעדים שביצע סיסי כדי לשכנע את האמריקנים כי פניו של המשטר לשיפור זכויות אדם. הצעד הבולט ביותר היה כאשר מצרים השיקה בספטמבר תכנית חומש אסטרטגית לאומית לזכויות אדם (2026-2021) המייצגת את התפיסה הכוללת של המשטר לשיפור זכויות אזרחיות ופוליטיות, לצד זכויות כלכליות וחברתיות.
מלבד הסיוע הצבאי, סיסי זקוק לתמיכה האמריקנית בביסוס מחדש של מעמדה האזורי של מצרים ובהכרה בתפקידה המייצב בסכסוכים אזוריים. מצרים גם מבקשת מעורבות אמריקנית בפתרון סכסוך המים הסבוך עם אתיופיה בסוגיית סכר הרנסנס.
אינטרסים אלו עמדו על סדר היום בדיאלוג האסטרטגי האמריקני-מצרי שהתקיים בשבוע שעבר בוושינגטון (8-9 בנובמבר), וזאת לראשונה מאז 2015. למרות הדגש של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן על הצורך בשיפור משמעותי של זכויות אדם כדי לחזק את שיתוף הפעולה בין המדינות, הרי שלאמריקנים יש אינטרסים משותפים עם מצרים. ממשל ביידן מבקש לחזק את היחסים עם מצרים ומייעד לה תפקיד משמעותי בזירה האזורית, בין אם בתפקידה כמתווכת בין ישראל לחמאס ובין אם במוקדי חוסר יציבות כמו סודן שלאחר ההפיכה הצבאית או לוב העומדת בפני בחירות.
בקמפיין הבחירות הבטיח ביידן להחזיר את הטיפול בזכויות האדם למרכז מדיניות החוץ, אולם ארצות הברית אינה מתכוונת, כפי שהצהיר בלינקן, לקדם ערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם במחיר הפלת משטרים אוטוריטריים. טקטיקות אלו, מבחינתו, שייכות לעבר. ארצות הברית רוצה לשמר את קשריה האסטרטגיים עם המשטרים האוטוריטריים שהתגבשו מחדש לאחר התהפוכות של האביב הערבי ולכן היא עתידה לאמץ יעדים מוגבלים בתחום זכויות אדם. היא תסתפק במחוות הכוללות הצהרות ובמקרה הטוב שחרור סלקטיבי של אסירים פוליטיים.
שוחרי זכויות האדם במצרים ומחוצה לה אינם יוצאים מגדרם לנוכח ביטול מצב החירום. הם רואים בו צעד ראשון אך לא צעד מספק. הם מחכים לראות אם יצטרפו לכך צעדים נוספים שיוכיחו כי פניו של סיסי אכן ליישום האסטרטגיה הלאומית החדשה לשיפור זכויות האדם. בינתיים הם לא עוצרים את נשימתם.
**המאמר פורסם ב 21.11.21 באתר N12.
